מה יש בבעל חזון שאין לא בריאליסט ולא באופטימיסט?!
5 04 2008
"נראה לי שהחזון הזה לא ראלי" פסק בפני המתאמן שישב מולי תוך שהוא מקמט את מצחו ומחפש דרך מילוט מהרעיון הווירטואוזי שהוא התחיל לטוות. הקשבתי לו קשב רב. אני מהצד השני הרגשתי איך פרסות סוסי המרכבה בראשי חבטו ברצפה ונשיפות התשוקה להסתער אל אתגרי ההגשמה הזכירו לי את חימום המנועים של מכוניות המרוץ שניות אחדות לפני מתן האור הירוק. רעיון החזון שלו עמד להעיף אותי בהתלהבות אל מחוזות של משמעות, שליחות ושימחה. והנה הוא, עוד לפני שהתחיל הוא כבר מחפש לשבש שמחות.
"ראלי?" שאלתי אותו "האם אתה חושב שחושב שחזון הבית היהודי בארץ ישראל היה ראלי בתקופתו של הרצל? האם חזונו של ביל גייטס מחשב על כל שולחן משרדי היה בזמנו ראלי? האם אתה חושב שחזון אחוות האדם של מרתין לותר קינג יהיה ראלי אי פעם?" הוא ענה בשלילה.
לקחתי אוויר והמשכתי "נניח שהיית בוחר לממש מטרה גדולה ומלהיבה אחת מתוך החזון".
"אין לי מושג", הוא ענה "איך זה נראה אבל אני מניח שאני יכול לסמן לפחות מטרה גדולה אחת."
"יופי. עכשיו, בוא נניח שהיית פסימי. האם היית יכול להגשים את המטרה הגדולה הזו?"
"לא" הוא ענה ישירות.
"ואם היית ריאליסט, אתה חושב שהיית יכול לממש את המטרה שלך?"
כאן הוא חשב לרגע ואז ענה שוב "לא".
"ולמה לא?" התרסתי בפניו.
"משום שכראליסט לא הייתי מעיז לכוון כל כך גבוהה, והייתי שם בפני הרבה מאד מגבלות".
"אם כך, נניח שהיית אופטימיסט." שאלתי שוב "האם אתה חושב שהיית יכול לממש את המטרה שלך?"
כאן עלה חיוך ממזרי על פניו והוא ענה "אולי".
"למה רק אולי?" שאלתי כתמים.
"משום שאופטימיסט אמנם מקווה שהדברים יסתדרו, אך לא ממש מתכונן לקראת תרחישים לא אופטימיים. האופטימיסט אומר 'יהיה בסדר' בשיטת ה'סמוך' העיוורת ומתעלם ממה שיכול להכשיל. כך שמידת ההצלחה שלו בעיני תוגדר רק כ: אולי".
"יפה אמרת. אבל," המשכתי "אם היית בעל חזון, האם היית מסוגל לממש את המטרה שלך?"
"פחחחח!" פחפח בפני המתאמן והוסיף "ברור!"
מה יש בו, בבעל החזון, שאין בפסימיסט, ריאליסט ואפילו לא באופטימיסט? בעייני, בעל החזון בוחר להתמקד בהיותו מניע ליצירת שינוי. בעל החזון מתחבר למשאבים האישיים הכי עמוקים, רחבים ומשמעותיים שיכולים להיות לו לאדם על מנת להיות להשראה עבור אחרים. בעל החזון ימצא כלים ודרכים על מנת להעצים אחרים על מנת שיסייעו לו במימוש חזונו. בעל חזון מתעלה מעל מי שהוא בדרך כלל, מעל המגבלות, הנסיבות, האירועים והתנאים האובייקטיבים וגורם לדברים פשוט לקרות.
בעל החזון אינו סופרמן, אבל הוא בהחלט אינו מוכן לוותר או להרים ידיים גם כאשר כולם סביבו ירפו ידיהם. את הדוגמה הכי קרובה לכך מצאתי בספרו של ג'ים קולינס "גלגל התנופה: מטוב למצוין" שבהוצאת פקר. מסופר שם בין היתר (עמודים 126-128) על אדמירל סטוקדייל שהיה בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא ארה"ב שנפל בשבי הווייטנאמי. סטוקדייל, שחזר לאחר שמונה וחצי שנות שבי לביתו, חבול ונכה בגופו אך ענק וצלול בנפשו.
סטוקדייל טוען שמה שהחזיק אותו בחיים לא היה היותו אופטימי אלא שהוא שמר על אמונתו שבסופו של דבר הוא ינצח למרות כל הקשיים ובאותה המידה התייצב למול העובדות המרות ביותר של המציאות העכשווית, תהיינה אשר תהיינה. בספר מתייחסים לאמונה זו למרות כל הקשיים כפרדוקס. אני קורא לזה להיות בעל חזון שיודע לפרק את האסטרטגיה למימוש חזונו לשלבים וחלקים נפרדים, רציפים וברי יישום, גם אם זה אומר בין היתר פשוט לעבור את היום בשלום.
בנקודה זו אני קורא לכל מי שעיניו הגיעו עד למשפט זה: בחרו מי הייתם רוצים להיות, בררו לעצמכם את החזון האישי שלכם ועשו רק היום לפחות משהו אחד יוצא מהכלל. כל השאר הוא בידיו של בורא עולם.
להתראות ובהצלחה
יובל הרפז
תגובות אחרונות