סיפור העיוור ואישונית שדה החמניות
12 04 2008
באחד הימים תעה בעיוור דרכו ובמקרה מצא עצמו בשדה חמניות. התיישב העיוור התועה על הקרקע, ניסה לסדר את נשימתו והקשיב לקולות שנשאה איתה הרוח. הוא קיווה לשמוע צעדים, כרכרה או אפילו נביחות כלבים שיעידו לו כי בני אדם שיכולים לסייע לו נמצאים בקרבת מקום. אך הרוח נשאה רק את אוושת העלים של החמניות ורשרושי לטאות התרות אחרי חרקים. היה זה יום קיץ והשעה הייתה שעת אחר צהריים. השמש התחילה לרדת אט-אט לכיוון מערב והוא ידע שלשם עליו לחזור, אך איך ידע הוא את הכיוון אם עיניו חשוכות עליו. "מה אעשה עכשיו" שאל בקול רם "לאן אפנה?!" וחפן את פניו בידיו.
פתאום שמע בת קול קרובה וצחקנית. "מה לך איש? למה אתה עצוב?!" "מי זה שם שאל העיוור והפנה את אוזנו אל בת הקול?" "מה אתה לא רואה אותי?" התפלאה הקטנה. "מי זה שם? שאל שוב העיוור, קם על רגליו ונפנף בידיו והמשיך ללא המתנה לתשובתה: "אנא, עזרי לי! אני עיוור והלכתי לאיבוד ואני רוצה לדעת את הכיוון למערב, שם בייתי". הייתה שתיקה קלה, רשרוש בין העשבים ופתאום בת הקול המשיכה מצידו השני של העיוור. "אתה באמת לא רואה אותי?" שאלה.
העיוור הפנה שוב את אוזנו אל עבר בת הקול הפעם מכיוונו השני. "נכון!" ענה "ומי את, שאיני יכול לשמוע אותה הולכת מסביבי?!" "אני מיכל, מבנות אישוני החמניות. זהו השדה שאני ומשפחתי גרים בו, ואנחנו ננסים בגובה של פרח הכלנית". "ואמרי לי, מיכל" עצר אותה העיוור בחוסר סבלנות "מה הוא הכיוון למערב?" "שיח החמנייה יוכל לומר לך" ענתה. "סליחה?!" התפלא העיוור "כן" ענתה מיכל "תפרחת שיח החמניות עוקבת כל היום אחר השמש והיא זו שיכולה להורות לך את הכיוון למערב, שהרי עכשיו השמש נוטה לכיוונו".
"יקירתי," ענה העיוור, "אין לי זמן להשתעשע עכשיו. אני צמא, עייף ומודאג. טעיתי שעזבתי את השביל המוכר לי, ועכשיו אני בסך הכול רוצה לחזור לביתי. אנא אמרי לי מה הוא הכיוון למערב ואניח לך לנפשך". "כל שעליך לעשות" ענתה מיכל בתקיפות "הוא למשש את תפרחת פרחי החמניות ולהבחין להיכן היא פונה וללכת בכיוון שאליו היא מכוונת". "האם עלי למשש תפרחת מסוימת?" שאל העיוור "לא" ענתה שירה, "כל פרחי החמנייה עוקבים אחר מסלול השמש בשמיים ופונים כל הזמן לאותו הכיוון". מישש העיוור את כל הפרחים שבסיבו והבין שהיא צודקת. "איך זה יכול להיות?" שאל העיוור בקול. "האם הפרח הזה עוקב אחרי אור השמש?" "לא" ענתה מיכל והעיוור המופתע הרים גבה. "הפרח עוקב אחר חום השמש, וזאת כדי שזרעיו יבשילו הכי טוב. אחרי הכול, שמה של החמנייה בעברית נגזר משורש המילה חמם שאחת מהטיותיו היא גם המילה חום".
"פרח שעוקב אחר חום השמש!" מלמל לעצמו העיוור. "לא יאמן!". הודה לה העיוור ומיהר לצעוד בכיוון אליו הפרחים כיוונו אותו. "רק עוד דבר אחד," קראה אחריו מיכל "ומה זה? שאל העיוור שעצר לרגע והטה את אוזנו כדי שיוכל שוב לשמעו אותה "תמיד זכור לעקוב אחר החום של ליבך וכך לעולם לא תאבד את אור הנשמה שלך" אמרה. "מבטיח!" ענה בחזרה ובמהרה הוא מצא את דרכו לביתו בשלום.
© יובל הרפז 2008
אני בהתרגשות מהמסר שעולה מתוך הסיפור מפני שבערב יום הזיכרון, עוד לפני שקראתי את המייל הזה, הייתה אזכרה לבעלי הראשון, שנהרג לפני שלושים שנים והשאיר אותי אלמנה בת 22 ואם לילד בן שנתיים. כול השבוע הייתי עסוקה בזה שלא הוצאתי את הספר כפי שהתחייבתי לעשות לכבוד השלושים שנה.מה יחשבו עלי, הם יגידו שאני לא רצינית שאני לא עיקבית וכו'….
באתי לאזכרה והיו בה המון אנשים, אפילו כאלה שלא היו בדרך כלל באים לאזכרות. ואני החלטתי לבוא עם האמת שבלב.
פשוט סיפרתי להם על חוסר האונים שלי מול זה שלא הצלחתי להוציא את הספר, על ההבנה שלי שעדיין לא עיבדתי את האבל הזה, שהייתי עסוקה בלשרוד ולגדל את אדם – הבן שלנו, כמו ילד נורמלי שלא יחווה את האובדן,זה מה שחשבתי אז לנכון ממרומיגיל 22 שנותי, שיחיה בתוך משפחה אחים וכו'…שיתפתי אותם שמצד אחד שאני שמחה הוא גדל ונהיה בן אדם מדהים, שיתפתי אותם לגבי כול אחד מילדי האחרים סיפרתי להם על התמיכה של אפי – בעלי השני, בכול התקופות, ומצד שני הוא לא מכיר את אביו הביולוגי, שגם כן היה אדם מיוחד במינו שהייתי מאד שמחה ורוצה שהוא יכיר לפחות קוים לדמותו. שיתפתי אותם בזה ושאני מודעת לזה שכול מי שנמצא כאן באזכרה חווה את הכאב והחסר כנראה בלי יכולת לבטא את זה. שכול כך פחדנו לפתוח את הפצע הזה שכול אחד נשאר עם הכאב לבד, שלושים שנה רבותי זה לא צחוק, ופתאום מצאתי אומץ לדבר לא מן הכתוב, אל אנשים שאני פוחדת מהביקורת שלהם שתמיד היו שיפוטיים כלפי.
המעשה הזה נתן לי להבין שכשאתה בא מהלב זה חודר אל הלב. התגובות שאני זוכה להם מאז יום שלישי אחה"צ פשוט מדהירות, אני שומעת דברים שהם חשבו עלי, על הערכה שלהם של איך גידלתי את אדם להיות אדם כזה וכו'.. כלתי – אשתו של אדם – הבן אמרה שהייתה לה תחושה שנפתחו שערי שמיים מרוב החום והאהבה שדברי זרעו שם.
המסר שאני מבקשת להעביר בתגובה הזו הוא, שדברים שבאים מן הלב יש פשוט לשלוח אותם עם כיוון החום ותיפרחת החמניה.
תודה לך יובל הרפז על האפשרות לכתוב את דברי בלוג שלך.
חג שמח לכולם
———- Forwarded message
הדס יצחקי
הי הדס,
ריגשת אותי מאד, הן בבחירה שלך לשתף בסיפורך,
הן בסיפור חייך וההבנה העמוקה אליה הגעת
ועל סגירת המעגל.
תודה על היותך מי שאת,
ותודה על שאת פה.
יובל
yuvalim
הי יובל,
אני אוהבת את הפשטות עם העומק שבכתיבתך.
כה לחיי.
התרגשתי מאוד מכיתבתה של הדס.
שבת שלום
סמדר גפני
סמדר
יובל תודה..
ריגשת אותי מאד..
אור לכולם..
anat
נגמרו לי המילים לתאר את כתיבתך ומה שזה עושה לנשמתי וליבי.
תודה זו מילה קטנה עבור עשייתך.
אין ספק שמה שיוצא מהלב זה אמיתי.
הסיפור של הדס ריגש אותי מאוד, תודה על השיתוף.
אני שולחת לך חיבוק ענק מכל הלב
שרה ראשית
sara