באחד הימים תעה בעיוור דרכו ובמקרה מצא עצמו בשדה חמניות. התיישב העיוור התועה על הקרקע, ניסה לסדר את נשימתו והקשיב לקולות שנשאה איתה הרוח. הוא קיווה לשמוע צעדים, כרכרה או אפילו נביחות כלבים שיעידו לו כי בני אדם שיכולים לסייע לו נמצאים בקרבת מקום. אך הרוח נשאה רק את אוושת העלים של החמניות ורשרושי לטאות התרות אחרי חרקים. היה זה יום קיץ והשעה הייתה שעת אחר צהריים. השמש התחילה לרדת אט-אט לכיוון מערב והוא ידע שלשם עליו לחזור, אך איך ידע הוא את הכיוון אם עיניו חשוכות עליו. "מה אעשה עכשיו" שאל בקול רם "לאן אפנה?!" וחפן את פניו בידיו.

פתאום שמע בת קול קרובה וצחקנית. "מה לך איש? למה אתה עצוב?!" "מי זה שם שאל העיוור והפנה את אוזנו אל בת הקול?" "מה אתה לא רואה אותי?" התפלאה הקטנה. "מי זה שם? שאל שוב העיוור, קם על רגליו ונפנף בידיו והמשיך ללא המתנה לתשובתה: "אנא, עזרי לי! אני עיוור והלכתי לאיבוד ואני רוצה לדעת את הכיוון למערב, שם בייתי". הייתה שתיקה קלה, רשרוש בין העשבים ופתאום בת הקול המשיכה מצידו השני של העיוור. "אתה באמת לא רואה אותי?" שאלה.

העיוור הפנה שוב את אוזנו אל עבר בת הקול הפעם מכיוונו השני. "נכון!" ענה "ומי את, שאיני יכול לשמוע אותה הולכת מסביבי?!" "אני מיכל, מבנות אישוני החמניות. זהו השדה שאני ומשפחתי גרים בו, ואנחנו ננסים בגובה של פרח הכלנית". "ואמרי לי, מיכל" עצר אותה העיוור בחוסר סבלנות "מה הוא הכיוון למערב?" "שיח החמנייה יוכל לומר לך" ענתה. "סליחה?!" התפלא העיוור "כן" ענתה מיכל "תפרחת שיח החמניות עוקבת כל היום אחר השמש והיא זו שיכולה להורות לך את הכיוון למערב, שהרי עכשיו השמש נוטה לכיוונו".

"יקירתי," ענה העיוור, "אין לי זמן להשתעשע עכשיו. אני צמא, עייף ומודאג. טעיתי שעזבתי את השביל המוכר לי, ועכשיו אני בסך הכול רוצה לחזור לביתי. אנא אמרי לי מה הוא הכיוון למערב ואניח לך לנפשך". "כל שעליך לעשות" ענתה מיכל בתקיפות "הוא למשש את תפרחת פרחי החמניות ולהבחין להיכן היא פונה וללכת בכיוון שאליו היא מכוונת". "האם עלי למשש תפרחת מסוימת?" שאל העיוור "לא" ענתה שירה, "כל פרחי החמנייה עוקבים אחר מסלול השמש בשמיים ופונים כל הזמן לאותו הכיוון". מישש העיוור את כל הפרחים שבסיבו והבין שהיא צודקת. "איך זה יכול להיות?" שאל העיוור בקול. "האם הפרח הזה עוקב אחרי אור השמש?" "לא" ענתה מיכל והעיוור המופתע הרים גבה. "הפרח עוקב אחר חום השמש, וזאת כדי שזרעיו יבשילו הכי טוב. אחרי הכול, שמה של החמנייה בעברית נגזר משורש המילה חמם שאחת מהטיותיו היא גם המילה חום".

"פרח שעוקב אחר חום השמש!" מלמל לעצמו העיוור. "לא יאמן!". הודה לה העיוור ומיהר לצעוד בכיוון אליו הפרחים כיוונו אותו. "רק עוד דבר אחד," קראה אחריו מיכל "ומה זה? שאל העיוור שעצר לרגע והטה את אוזנו כדי שיוכל שוב לשמעו אותה "תמיד זכור לעקוב אחר החום של ליבך וכך לעולם לא תאבד את אור הנשמה שלך" אמרה. "מבטיח!" ענה בחזרה ובמהרה הוא מצא את דרכו לביתו בשלום.

© יובל הרפז 2008