הנה נכנסנו כבר בשבוע השני של חודש פברואר, אך להבות ינואר יזכרו אצלי עוד זמן רב. אני לא מדבר כאן על מבצעים צבאיים אבל כן על פגיעה בחפים מפשע.

העופרת היצוקה שראיתי במו עיניי הייתה של הקטנוע שלי לאחר שמישהו טרח לגנוב אותו ולהעלות אותו באש באמצע גינה ציבורית. כשהבנתי שנגנב לי הקטנוע כשלו רגליי. כש-12 שעות יותר מאוחר איתרה אותו המשטרה, רווח לי. אך כשראיתי את השרידים המפוחמים שלו ואת שילדתו היתומה נחמץ ליבי. מיילא הגניבה אבל מעשה השריפה הטיפשי היה המיותר מכל. זו פעם שנייה בתוך שלוש שנים בהן נגנב הקטנוע. בפעם הקודמת עוד הצלחתי לקבל לידי בחזרה מהמשטרה קטנוע שמיש. הפעם זה היה סיומה של דרך.

כך מצאתי עצמי בבוקרו של יום רגיל – דוחה פגישות, משנה סדרי יום ומתחייב לתשלומי כספים שאין עדיין בכיסי (ולא היה לי ביטוח מקיף כי ביטוח כזה אינו כדאי לקטנוע כמו זה). יש אנשים שלא הרגישו בחסרונו של הקטנוע ויש אנשים שראו אותי נוסע ברכבת וחשבו שזה טבעי. עבורי, לעומת זאת, האובדן והרוע השרירותי הרגיש כמו להיות לא מורשה להיכנס למועדון הריקודים.

אבל, מה שלא הורג אותך מחשל אותך. לקח לי עשרה ימים לארגן קטנוע חלופי והפעם עם אזעקה ושרשרת שוורצנגר, תוך מחשבה שכמו שנעליים שסיימו את חייהן מפנות את המקום לנעליים חדשות, חזקות, יציבות ותומכות יותר כך הקטנוע החדש יכול לזמן לי חוויות טובות ומעשירות חדשות הן בחוויית הנסיעה והן בתועלת שאוכל לספק ולקבל משירותו.

ולאותו אלמוני שטרח להעביר אותי את מסכת העינויי הזו – אני מקווה שהקטנוע שלי שרת אותך לפחות כמו שהוא שרת אותי, ומי ייתן ומעשה האיוולת הזה יהיה האחרון שלך, לא משום שאני מאחל לך לשלם קנס על האלימות שלך או להכנס לבית הסוהר על המעשים הנפשעים שלך, אלא משום שאני מאחל לך שתחווה שלום בליבך. אני מאחל לך שלא תחווה בדידות, נחיתות או מחסור. אני מאחל לך שמהיום והלאה תדע רק לתרום לאנשים מתוך אמונה, ידיעה והכרה שאתה הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה.

אחרי הכל, החיים שלנו אינם יציקה של פסולת אלא מצרף של איכות כשכל התנסות וחוויה מכילים בתוכם את הגרעין של ההתרחבות וההתעלות הבאה. אפשר שנשים מאחורינו את הבושה והאשמה כי אנו יכולים להיזכר בלמידה שלנו, נכון?!, ולאמץ לליבנו את ההבנות והעוצמות החדשות ולצעוד באומץ למדרגת החיים הבאה מתוך שימחה, התחדשות ויצירתיות.

יובל