מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי את חג פורים. תמיד יכולתי לעטות עלי איזה בגד או מסכה ולהיות לכמה שעות משהו או מישהו אחר. לחופש שמאפיין את החוויה תמיד מצטרפת המחשבה "ואו, להיכנס לנעליים של מישהו אחר…" ולא רק להסתכל על המציאות דרך עיניים אחרות – אלא ממש לבחון: איך היו נראים החיים שלי אם הייתי בוחר להיות מישהו אחר? מה הייתי עושה? איזה תוצאות הייתי משיג?

הדבר הכי קסום בחיי בשנים האחרונות הוא: שלמעשה זה נראה לי כאילו כל יום פורים – וכל יום האנשים שאני פוגש בחיי עוטים על עצמם: זהויות, סיפורים, אמונות וגישות. אבל, לא כמו בפורים – הם כל כך מהופנטים מהדמות אליה הם מחופשים – עד שהם שוכחים שהם יכולים כל יום להמציא דמות אחרת או לשכלל את הדמות הנוכחית. אחרי הכל, אנחנו כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים – ואני יכול לראות את הניצוצות של זה זורחים ומבצבצים במפגשים האחרונים שאני מקיים.

אנשים שלא יודעים מה הם רוצים – פתאום יודעים מה ופתאום יש להם גם תוכנית איך. אנשים שהיו רוצים מוטיבציה, החלטיות, אומץ, נחישות או עקביות – פתאום מגלים שזה בידם ושזה קורה באופן טבעי גם במקום שהיה קשה בעבר. אנשים שחשבו שזה בלתי אפשרי לנהוג באופן מסוים נוהגים כך כאילו לא היו דברים מעולם. אנשים שעד כה היו שפופים, נבוכים, חסרי ביטחון עצמי ומפוחדים פתאום משתחררים מהרגלי חשיבה בלתי נשלטים, רואים את התמונה הגדולה, מתחברים לעוצמה שבהם וממשיכים בדרכם, אופטימיים, שמחים ותקשורתיים מאי פעם. זה קורה ביחס לעצמם בחיים הפרטיים, בתקשורת שלהם עם אחרים, ביחס לעבודתם או בתהליכים שקורים בעסק או בארגון שלהם.

זה כמעט כמו בסרט המטריקס – שם כל מה שנדרש מהדמויות זה לטעון לראש תוכנה שמלמדת אותם איך להילחם או לדבר שפה. רק שהפעם זה יותר טוב. זה יותר טוב משום שהאנשים מגלים שתמיד היה להם את המשאבים שנדמו כחסרים להם – ומעבירים אותם ממקום אחד בחייהם לכל מקום בו הם חפצים. נשמע קסום, מה?!

אני קורא לזה שיטת סלט הפירות. אסביר: יום אחד כשאשתי החזירה הביתה את ביתי בת השנתיים מהגן, כל מה שהיה לה לגאיה הקטנה לומר זה :"אמא, סאט (סלט) פירות! גאיה אוצה (רוצה) סאט (סלט) פירות!" שום דבר אחר לא עניין אותה. כל דבר אחר שאשתי הציעה לה היא העיפה מהשולחן, והעניין התדרדר עד כדי כך שהילדה נשכבה על הרצפה ופרצה בבכי מרורים. כמובן שאשתי התרצתה ובלב אימהי אוהב הכינה סלט פירות נפלא שנאכל עד דק.

רק, איך ידעה ילדתי בת השנתיים על קיומו של סלט פירות, אם לא הייתה טועמת מהמעדן שבוע לפני כן? עד לאותו יום בו היא נחשפה לסלט – לא היה לה מושג שזה המשהו שחסר לה או שהיא היית רוצה. פתאום לאחר שנחשפה לעניין – היה ברור לה מה היא רוצה והיה ברור לה איך זה אמור להשתלב בחיים שלה. נשמע מוכר נכון?!

אותו הדבר עם שאר הדברים בחיים שלנו. כאשר אדם חווה ביטחון, אופטימיות, נינוחות, או כל עוצמה אישית אחרת בחייו לפחות פעם אחת – הוא יודע מה הוא מחסיר כאשר הוא לא מביא אותה לידי ביטוי. זה לא משנה אם הוא חווה את המשאב בגוף ראשון (אצלו) או שהוא רואה אותו בגוף שלישי (אצל אדם אחר), משום שאם יש אדם ביקום שיכול לעשות משהו, סימן שזה נלמד וכל אחד אחר יכול לעשות זאת באותה המידה לפחות. הרבה אנשים חושבים שאין זה כך וכאן טמון המפתח לסבל. אבל בזה רבים מפספסים וכאן טמון גם המפתח לפתרון. אחרי הכל – המציאות היא ענין סוביקטיבי הנתון להשפעת תהליכי העיבוד הפנימיים של האדם. כלומר, כל הגישות, האמונות והבחירות של האדם תלויות באופן בו הוא מסתכל על עצמו ועולמו.

הרי אם גם אדם אילם וחרש יכול להפוך למרצה וסופר דגול (הלן קלר), אם אדם חירש יכול להיות אחד מגדולי המלחינים (בטהובן) ועוד אין-ספור דוגמאות, אז סימן שתירוץ ה"פתולוגיה" ותירוצים אחרים לא עומדים יותר לזכות אף אחד. איך בדיוק עושים את זה? גם לגישת ה- NLP הפתרונים. ומי שרוצה לחוות את זה יכול לקרוא את התגובות של האנשים שפגשו אותי לאחרונה או לפגוש אותי פנים אל פנים.

מעבר לזה, מי שרוצה לשתף אותנו במתכון שלו לסלט פירות – מוזמן! בין המגיבים יוגרל כובע קוסם והמון אדר

להתראות
יובל