היה לי סיוט. חלמתי שהייתה לי שיחה מעניינת עם אבא של אחת מהחברות של אחת מבנותיי. הבנות עדיין בגיל בית ספר, ואנחנו, האבות, הסתבר גם כן קרובים אחד לשני בגיל. מה שהתברר בהמשך הוא ששנינו דומים הרבה יותר מכפי שזה נראה על פני השטח.

אחד הדברים שבלט במיוחד בשיחה שלנו זו התחושה שאנשים אחרים ובעיקר מעסיקים פוטנציאלים לא מעריכים מספיק את ניסיון, הכישורים והידע שצברנו עד היום. בנוסף, כל יום נכנסים לשוק העבודה אנשים חדשים, ופתאום זה נראה כאילו כל האנשים שמראיינים היום לעבודה הם צעירים מאיתנו, שמעיזים להציע לנו תנאי עבודה של טירונים. פתאום כל צוציק שקיבל תפקיד מרשה לעצמו לדבר כאילו הוא כבש את האוורסט. ולמרות הניסיון המקצועי, נקודת המבט הרחבה והחושים המדויקים שפיתחנו עם השנים – הם, הטירונים, מרשים לעצמם להתנשא, לזלזל ולבטל את מה שיש לנו לתרום להם…

ואז התעוררתי. אני בהחלט יכול לראות איך יכול להיות מצב בו אנשים מרגישים לא מוערכים. אני בהחלט יכול לראות מצב בו אנשים במיוחד מגיל 40 והילך מרגישים איך נגמרה להם הקריירה ואין להם לאן להמשיך ולהתפתח בתחום שלהם. אני יכול לראות איך יכולים להיות מצבים בהם האחריות של להחזיק משפחה, בית רכב ושאר טכנולוגיות מודרניות עלולים להתגלות כאבני רחיים על הצוואר ולא סימן של הצלחה, חופש ושימחה.

אבל, אני יכול גם לראות איך מי שמבחין דווקא בכל זה שכח שהוא הרבה יותר ממה שהוא חושב, וכי ובאיזה מקום לאורך הדרך הוא כנראה לקח את הפנייה הלא נכונה. חשוב להבין שזה לא אשמתו. זה לא אשמתו שהוא לא ירד בתחנה הנכונה. זה לא אשמתו שהוא הגיע לסף הערכה כל כך נמוך. זה לא אשמתו שהמרירות מסנוורת היום את עיניו. זה לא אשמתו שפשוט לא היה לו את המידע המתאים בזמן המתאים.

לפני יותר מ-20 שנה, במהלך לימודי בבית הספר התיכון הפגנתי כישורי משחק תיאטרלי יוצאי דופן. לא פעם שאלו אותי חברים ומורים, ובמיוחד לאחר מופעים בית סיפריים, למה אני לא נמצא בבית הספר לאומנות: תלמה ילין, ובמיוחד במגמת המשחק. התשובה שתמיד עניתי הייתה שזה כך מאחר ואבא שלי לא ידע אחרת.

היום, אני יודע שאבי עשה באמת כמיטב יכולתו. אך זה לא היה הדבר היחידי שהוא לא ידע, והיו הרבה פניות בדרך שלי שהייתי יכול לעשות אחרת. עדיין, לבכות על חלב שנשפך זו אחת האיוולות הגדולות ביותר שיכול האדם לעשות לעצמו ולאחרים. כי כמו שאחד החברים שלי אוהב להזכיר לי תמיד על אחד השיעורים הכי חשובים שלמד פינוקיו לפני שהפך לילד אמיתי הוא ש: "זה לא משנה כמה רחוק הלכת בדרך, אתה תמיד יכול לשנות כיוון".

איך שאני רואה את זה, דווקא לאותם אנשים שצברו קילומטראז', פרספקטיבה וכישורים חדים יש מתנה שלאחרים אין. בייננו, עם איזה דשן היינו רוצים להזין את הגינה שלנו? עם חצץ שאך זה נחצב או עם תערובת עשירה? לפני שנענה, חשוב לזכור שלשניהם יש מקום ולשניהם יש תפקיד. אך מאחר וזו הגינה שלנו והיינו רוצים בה את הטוב ביותר, אני מניח שיש אנשים שאולי היו שמים מצע של דשן ואולי היו אחרים שגם היו מוסיפים מעליו חצץ כדי להגן מרוחות והתפזרות…

בכל מקרה, כאשר אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים במקום בו לא היינו רוצים להיות, תמיד יש לנו אפשרות להציב לעצמנו כיוון חדש, ולשאול את עצמנו כמה שאלות מפתח מקדמות ואפילו להיעזר באנשים שיש להם את המידע המתאים ולא להסתמך רק על מה שחשבנו שאנחנו יודעים. ויפה שעה אחת קודם.

אם הגעת בקריאה שלך עד כאן,
אז, אשמח גם לקרוא את התגובה שלך לפוסט.

תודה ולהתראות
יובל