האם ידעת שעל ידי ניסוח, מיקוד והגדרה נכונים של מטרות באפשרותך להשיג את כל מה שליבך חפץ?

זה כך, לא בגלל שכל אדם בלי יוצא מהכלל הוא הרבה יותר ממה שהוא חושב. זה כך, לא כי לכל אדם יש מתנות מולדות שממתינות לו להביא אותם לידי ביטוי. זה כך, לא בגלל שאני אוהב לראות אנשים נדלקים על העשייה שלהם, מגלים את התשוקה המתעצמת שלהם ומתעוררים לחוות את האדם שהם היו רוצים להיות. זה כך, מבחינתי, כי ראיתי ועשיתי את זה מספיק פעמים כדי להאמין שזה יכול לקרות אצל כל אחד.

ורגע אחרי ההתלהבות בטח תבחינו במחשבות ציניות, ספקנות וביקורתיות שנכנסות לתמונה, כגון: "אולי לא – כל – מה שאני רוצה…" או "הנה עוד הבטחה מבוססת סיסמאות" או "נראה אותך מביא שלום, מחזיר שבויים ועושה צדק חברתי".

אלו הן מחשבות טבעיות של אדם שלא יודע עדיין איך לעשות את זה. הן בדיוק סוג המחשבות שעלולות לעלות בנו שנייה אחרי שנאחל לעצמנו את ברכות יום ההולדת, כאשר נחליט להתחיל בדרך חדשה, כאשר נשאף לנסח לעצמנו חזון ויעוד או אפילו כאשר סתם נערוך לעצמנו רשימת מטרות להשגה לשבוע הקרוב.

מחשבות הביקורת, הספק וחוסר האמון נמצאות אצל כולנו. רק שההבדל בין האנשים שמצליחים להשיג מטרות גדולות כקטנות ובין האנשים הנמשכים לאמונות תפלות, קיצורי דרך ותרופות פלא נבובות בדמות נוסחאות "הסרט הסוד" הוא ההבדל שבין התייחסות להצבת מטרות כאל תחביב ובין התייחסות אחראית, שקולה, שאפתנית ומכוונת מטרה.

לפני מספר ימים ראיתי באחד הפורומים רשימת מטרות שכותרתה: "כתיבת חזון שבועי – הבטחה לשבוע מוצלח". עכשיו, נגיד שלא היה כאן שימוש מוטעה במונחים ולא הייתה כאן הבטחה ריקה מתוכן המבוססת בבורות. נניח גם שמפרסם ההנחייה לא רשם "תתלו את הרשימה במקום בו תוכלו לראות אותה מדי יום ובסוף השבוע תופתעו כמה השגתם"… נניח שאכן הכותרת הייתה מדויקת ויצרה קרקע מתאימה לזריעת זרע של הצלחה.

עדיין, לא יכולתי שלא להצטער על כך שרשימת המכולת שהופיעה בהמשך הייתה מתכון בדוק איך לא להשיג מטרות, איך לטפח תחושות נחיתות ואיך להוציא שם רע מאוד לתחום ההתפתחות האישית, פשוט כי ניסוח המטרות היה חובבני, במקרה הטוב.

בינינו, האם הייתם ממשיכים לעשות משהו שלא עובד?! כנראה שלא.
ונגיד שכולם מסביבכם היו אומרים לכם שזה כן עובד, מה אז הייתם עושים?

אני מניח שהייתם מגלים את הכעס בתוככם יוצא החוצה או מוצא לעצמו קורבן תורן… רק לידיעתכם – זה מה שקורה כאשר אנחנו מבססים את ההתנסות שלכם על מידע חובבני, חסר אחריות ומטעה. אמנם, הצלחות מקריות תמיד קורות, רק נראה אתכם מבססים עליהן את החיים שלכם, את העסק שלכם, את הבריאות שלכם, את הזוגיות שלכם… נראה לי שאין הרבה אנשים שיהיו מוכנים לעמוד בתור הזה, נכון?

לכן, אם מצד שני, הייתם רוצים לא רק להתחיל ולהשיג את התוצאות להם אתם מייחלים, אלא גם להתחיל ולפעול ביעילות ולהפוך לאדם שבליבכם אתם יודעים שאתם יכולים להיות – אז הגיע הזמן לקחת אחריות על החיים שלכם, להשתחרר מכל מה שלא משרת אתכם יותר, לשפר את מה שנדרש ולפעול באופן מכוון, מבוקר ושיטתי.

הנה 5 שאלות לכל מי שרוצה לדעת איך להפסיק להיות חובבן ולהתחיל לבנות את העתיד שהוא ראוי לו:

1. מה אני רוצה?
2. מה המדד להצלחה שלי?
3. מה עלי לשפר כדי להשיג את המטרה?
4. ממה עלי להשתחרר כדי להיות מסוגל להשיג את המטרה?
5. על מה אני מתחייב כדי להשיג את המטרה?

רוצים לדעת עוד על המהדורה החדשה של ספר חמש השאלות ועל הסדנה האינטראקטיבית המלווה אותו?
פרטים נוספים בימים הקרובים.

אשמח לקרוא כאן את דעתכם
להתראות
יובל

בכל יום אני שומע אנשים המדברים בזכות החלומות, השאיפות והתקוות שבליבם. זה תמיד מזכיר לי את אותה שאלה שנשאלתי על ידי הורי מתוך שעשוע "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". כמובן שכוונתם הייתה טובה, אך מאחר והם לא ידעו לכוון אותי להשיג מטרות, השאלה בעצם עיגנה אצלי את הגישה שאני ילד התלוי בחסדי הוריו ושהפער בין המקום בו אני נמצא ובין השאיפות שלי לא ניתן לגישור.

כן, מטרות הן שעשוע חביב שמסעיר את מוחנו ומפרה את דמיוננו. אבל גם אם נניח שאנו יודעים להגדיר מטרות בצורה יעילה, עדיין, כדי להגשים אותן נדרשת עשייה המורכבת לטעמי משני חלקים: ההוצאה אל הפועל ואש פנימית. רק שכאן יש לי בשבילכם עובדה לא כל כך נעימה: מרבית האנשים פשוט מותנים לא להשיג את המטרות שלהם…

ממש כמו קטר הרכבת, שכדי לרכב על המסילה ולמשוך אחריו את הקרונות, הוא צריך גלגלי ברזל חזקים, בוכנות ומנוע לסובב אותם. עדיין, אף גלגל במכונה לא יזוז ממקומו ללא הבערה של המנוע הפנימי. ללא הבערה הפנימית, אש האנרגיה הניצתת או החלטתו של האדם להזיז הרים אף מטרה לא תוגשם, גם אם אפילו סלולה לפניו הדרך. יותר מכך אותה פתיחות פנימית, נחישות וחיבור ובחירה ברצון מקנים עוצמה פנימית שיכולה לסלול דרכים אפילו במקומות שהן לא היו קיימות קודם.

ג'וזף קמפבל אמר על זה פעם "כשהאדם עוקב אחרי השראת האושר העילאי שבו, דלתות יפתחו במקומות בהם לא היו קודם לכן דלתות"

עדיין, הרבה מאד אנשים מוצאים את עצמם כמו ברכבת מהגיהניום בה האש היא דווקא בחוץ ולא בפנים. הם נאבקים עם בחירת כיוון, דרכים למימוש מטרות, תנאי מציאות מגבילים, פחדים וקשיים אחרים – על בסיס יומי. לטעמי הרבה מזה קורה בגלל שפשוט הם מתמקדים בבעיות ולא בהזדמנויות ובמיוחד בגלל שהם לא רגילים להעביר את תשומת הלב שלהם לעוצמה הפנימית שבוערת בהם בלי התניה. יותר חמור מכך מרבית האנשים מתנים את השמחה והאושר שלהם בתוצאות ובנסיבות חיצוניות, כשלמעשה הם לא רק מכשילים בכך את השגת המטרה שלהם, אלא הם גם מפחיתים בערכם, מתמכרים לסיפוקים מידיים, מעודדים ביטחון עצמי נמוך וחיים בחוסר סיפוק, מתח ופיספוס. נשמע מוכר?

אבל, אפשר אחרת!

כי כל מי שרוצה להשיג מטרה משמעותית בחייו – חשוב שידע איך להתחבר לעוצמה הפנימית שבו, לשמחה ולאושר בלתי מותנים ורק אחר כך יבדוק עד כמה ואיך נכון להשיג את מטרות חייו. תארו לעצמכם איך זה היה לחיות ממקום של עוצמה?! איזה בחירות הייתם לוקחים? איזה עשייה הייתם עושים? איזה איכות הייתם מייצרים? על זה אמר פעם הרבי נחמן מברסלב "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

ביום ראשון הקרוב, ל"ג בעומר, שהוא יום המסמל את החיבור לאש הפנימית כמייצרת מציאות אני מתכוון לעשות הכרזה ששווה לחכות לה, ואני מתכוון לצרף לה גם צ'ופר שיוכל לעזור לך להתחבר לעוצמה הפנימית… כדאי להיות זמינים.

אבל, כרגע הייתי שמח לקרוא כאן:
איך היו יכולים להראות החיים שלכם אם הייתם מתחברים לעוצמה הפנימית שלכם?

להתראות
יובל הרפז

"יש!!!!!!!!!!!" אני מתאר לעצמי את הזוכה התורן בלוטו, שואג. אבל זה תמיד מזכיר לי את הפעלולים הללו בקרקס כשאדם הופך לקליע אנושי. מעיפים אותו באוויר עשרות מטרים לתוך רשת ביטחון בצד השני של הזירה. אבל ההבדל הגדול הוא שבמקרה של הלוטו אין שום רשת ביטחון וכמו שהוא מגיע בבת אחת לפסגה כספית – כך הוא עלול לצנוח כמו ציפור שמוטת כנפיים בחזרה לקרקע המציאות – פשוט כי הגיע לשם בלי ללמוד איך להפעיל אותן.

תעשיית השגת המטרות (ספרים, קלטות, סדנאות, מאמנים ומנטורים שונים) שמכוונת אדם להשיג מטרה כזו או אחרת דומה הרבה פעמים לאותו תותח. יש לה את האמצעים לאפשר לאדם להגיע למטרה מוגדרת ולהקפיץ אותו להשיג אותה. היא מושכת הרבה תשומת לב, היא מקדשת את המטרה, מאפשרת עשייה ותוצאות יוצאות דופן, אבל, הרבה פעמים מתעלמת בכוונה מהתמונה הרחבה יותר.

הנה כמה מהבעיות שעלולות להיווצר עם השגת מטרה באופן יוצא דופן:

1) כשהאדם מגיע אל המטרה הוא לא יודע איך להמשיך הלאה בלי ליפול. הרבה פעמים כשאנשים מסיימים תהליכי שינוי יש להם נפילת אנרגיה, חוסר מיקוד, וחזרה לדפוסי התנהגות ישנים.

2) האדם יודע איך להשיג את המטרה אבל הוא לא יודע איך להשיג מטרות אחרות. זה בד"כ קורה כאשר האדם בוחר להשיג מטרה מוגבלת ומצומצמת שלהשגתה הוא מקבל סט של כלים. הוא לומד איך להפעיל כלים אבל הוא לא לומד ערכים.

3) האדם עלול לחשוב שהשגת המטרה הייתה בזכות התותח (המאמן או הסדנה) ולא בזכותו שלו. זה בד"כ כאשר הוא לא מבין את העוצמה והיכולות שלו, וכאשר לא מעודדים אותו לפתח עצמאות ושיקול דעת. זה עלול לקרות גם כאשר הוא לא משיג את התוצאה המבוקשת – ואז הוא פונה לגישה המאשימה אחרים והמסירה מעצמו אחריות.

4) האדם עלול לבחור מטרה "נמוכה" מדי ולהשיג אותה, כי אז הוא עדיין לא יגלה, יתאמץ או יאמין שביכולתו להיות ולהשיג הרבה מעבר למה שהוא חושב.

5) בהשגת מטרה עלול האדם לחוש חוסר נוחות משום שהוא יוצא מתחום הנוחות שלו. בכך הוא עלול לגלות נטייה לייצר התנהגות חדשה והרסנית שתגרום לו לאבד את מה שהשיג – מאחר והוא ירצה לחזור ולהיות במקום שמוכר ובטוח. זה קורה הרבה פעמים בתוכניות להורדה במשקל, ברווחים כספיים גדולים וקלים ואפילו בהשגת בן / בת זוג…

6) יש מסגרות שהשגת המטרה נראית כמו להכניס בולדוזר לערוגה קטנה. זה אולי מאפשר לשתול עץ אבל כל מה שמסביבו עלול להיחרב בדרך. שיקול דעת "אקולוגי" הוא קריטי והכרחי.

7) יש אנשים שהמטרה שהם מגדירים לעצמם – אינה מטרה מוסרית, חוקית או מכבדת את זכות האחר לחופש ביטוי, ביטחון, דעה או עצמאות.

הרבה פעמים מסתמכות מסגרות השגת המטרות על "השכל הישר" ו"שיפוט בריא" של האנשים הנעזרים בהן. עדיין המסגרות הללו מפעילות באופן מאד משמעותי את הסמכותיות שלהן ומבקשים מהאנשים "להתמסר" לתהליך תוך הסרת "ביקורתיות", "שיפוטיות" ועצמאות. יש בזה הגיון, אבל שוב, חשוב לעשות את זה מתוך כבוד לאדם, העצמת הפתיחות ללמידה, הגמישות וקבלת החלטות שקולות וללא פגיעה באיזון מערכות החיים שאינן קשורות להשגת המטרה הספציפית.

כמו כן, מומלץ למי ששוקל להשתתף בתהליך השגת מטרות – לבדוק עד כמה התהליך מקדם אותו להשיג ולהגשים את שאיפת חייו העיקרית, ועד כמה זה יכול לאפשר לו להיות אדם הרבה יותר מפותח, גמיש, יצירתי, שמח וחופשי, כך שהוא יוכל להפעיל את הכלים שהוא מקבל בכל זמן ולכל מטרה גם לאחר תום תקופת ההכשרה. כך האדם יכול למצואת עצמו בגבהי הישגיות חדשים, והוא בעצם מגלה שיש לו כנפיים המאפשרות לו להתעלות לכל פסגה חדשה.

באופן כזה יכול האדם לגלות שהוא הרבה יותר ממה שהוא חושב, שהשגת מטרה כזו או אחרת אינה שיא העולם, אינה מותנית במנטור, מדריך או שיטה חיצוניים וכי מה שחשוב הוא להפוך את השגת המטרה לאמצעי בדרך למימוש והגשמה עצמית. או, כמו שאמר לפני 200 שנה רופא בשם אוליבר וונדל הולמס "הכי נפלא בעולם הינו לא היכן אתה נמצא, אלא להיכן אתה מתקדם".

אשמח לקרוא את דעתך בנושא
ומומלץ גם לשתף במדיה החברתית.

בהצלחה ולהתראות
יובל הרפז

"אני לא יכול לעשות את מה שאתה אומר" הוא משפט שגורם לזאבים שלי להשתולל בראש. זה במיוחד מוציא אותי משלוותי כשאני שומע אותו בזמן שאני יושב לי בנחת עם משפחה וחברים סביב מנגל משודרג כשסלטים עשירים מונחים על השולחן ועשן השיפודים נושא איתו את ריח התבלינים הרחק וגבוהה…

מה בסך הכל רציתי? להעביר בנחת ארוחת צהריים משפחתית בלי להתנצח עם אף אחד? אבל, פנייה ישירה שכזו הזמינה אותי להוריד את מפית האוכל מהצוואר ו"להפוך את הקערה" שהבחור הכין לעצמו עם כל הלב.

"אז, אם הבנתי נכון, מה שאתה אומר זה שאתה מכיר את כל הסיסמאות, אבל אתה לא באמת יכול ליישם אותן?" הוא הנהן בראשו. "תשמע" המשכתי, "זה טבעי. רק לפני שאסביר לך איך לעשות את זה אחרת…" עצרתי לרגע יצרתי איתו קשר עין ושאלתי, "איזה צבע אתה הכי אוהב?" הוא היה קצת מופתע, חשב רגע לעצמו וענה לי בפשטות: "כחול".

"יופי!" המשכתי, "אז, מה שאתה מתאר, זה מצב שבו אתה עושה את מה שאתה עושה, אבל באופן מאד מוגבל. זה כמו לצייר את מה שאתה רוצה רק עם צבע כחול. זה בטח הרבה פחות מרשים מאשר אם הייתה לך נגישות לכל הצבעים והגוונים, לא?" "ברור" ענה הוא. "זהו! שמה שאמרת מקודם מוכיח דווקא ההפך!"

לפי המבט שלו ראיתי שהוא קצת מבולבל. להיות מבולבל זו התחלה נפלאה למי שרוצה לעשות שינוי. כי מי שמאד בטוח בעצמו ומבוצר בעמדה שלו – לא ישאל את עצמו איך ניתן לעשות משהו אחרת מתוך כוונה לפעול בנידון.

"למה אתה מתכוון?" הוא שאל אותי. "אולי מצד אחד" המשכתי אני, " אתה חושב שזה יהיה יותר מרשים לצייר את מה שאתה רוצה בהרבה צבעים. מצד שני ובפועל אתה נאחז במה שעשית עד היום כמו בצבע אחד ומצהיר באופן נחרץ שזה כל מה שאתה יכול לעשות. אבל, לפני שתגיב, אפשר לשאול אותך שאלה שתענה עליה בכנות?" הוא שוב הנהן.

"בזמן שאנחנו פה בנחת, האם אתה שם לב איך התפתחות במודעות שלך קורת ממש עכשיו?… כי בזמן שאנחנו כאן, מקשיבים אחד לשני וצופים במה שקורה סביבנו יש מצב שנחוש בעוצמה של הנוכחות בתוכנו, כבר עכשיו. שם לב?" הוא הביט בי והנהן בסקרנות.

"אז, הנוכחות הזו עושה את מה שהיא עושה מתוך כוונה חיובית כלשהי… שום דבר שתעשה לא באמת נובע מתוך כוונה להזיק או להרע…. אולי, בפועל לפעמים התוצאה היא הרסנית. עדיין, יש שם תמיד איזו שהיא כוונה חיובית שמניעה את התהליך… וכשאתה אומר שאתה "לא יכול לעשות" משהו, זה לא בגלל שאתה באמת חושב ככה. אלא, אתה כנראה מאמץ את הגישה הזו פשוט כי זה משרת אותך בדרך כלשהי.

כך, תוך שאתה שם לב לכוונה החיובית, היותר עמוקה… או אולי זה ייקח לך עוד רגע לעכל את זה… אפשר שתראה איך מה שעשית עד עכשיו היה רק כמיטב יכולתך. ובזמן שאנחנו מדברים יש מצב שתבין… שלמרות הכל העשייה שלך עד כה יותר פגעה בך מאשר קידמה… ואולי יש מצב בו תזהה דרך להגמיש את הגישה ולבדוק איך זה שתעשה משהו קצת אחרת יכול לקדם אותך עוד יותר…

אני לא מבקש ממך לצייר לעצמך את מה שאתה רוצה בכל גווני הקשת ממש עכשיו, אלא פשוט רק להוסיף קצת יותר גוונים לכחול… כמו למשל תכלת וסגול… ותבדוק… איך אתה יכול לעשות משהו אחרת, ואיך זה הולך לתרום לך – אולי היום, אולי מחר ואפילו כבר בימים הקרובים."

לקחתי אוויר ונתתי לו לסדר לעצמו את המחשבות. לא תמיד יש פתיחות. לא תמיד יש הקשבה. אבל, תמיד כשנוגעים ומגרים את העוצמה הפנימית, הנוכחות שבפנים מתחילה להתעורר… גם אם זו רק המחשבה שאם מוסיפים עוד צבע לדמיון שלנו אומר שהחיים הם הרבה יותר עשירים, גמישים וברי השגה מסיפור של "שחור לבן" או צבע אחד…

אשמח לקרוא כאן את המחשבות והתגובות שלכם.

יובל הרפז

היה לי סיוט. חלמתי שהייתה לי שיחה מעניינת עם אבא של אחת מהחברות של אחת מבנותיי. הבנות עדיין בגיל בית ספר, ואנחנו, האבות, הסתבר גם כן קרובים אחד לשני בגיל. מה שהתברר בהמשך הוא ששנינו דומים הרבה יותר מכפי שזה נראה על פני השטח.

אחד הדברים שבלט במיוחד בשיחה שלנו זו התחושה שאנשים אחרים ובעיקר מעסיקים פוטנציאלים לא מעריכים מספיק את ניסיון, הכישורים והידע שצברנו עד היום. בנוסף, כל יום נכנסים לשוק העבודה אנשים חדשים, ופתאום זה נראה כאילו כל האנשים שמראיינים היום לעבודה הם צעירים מאיתנו, שמעיזים להציע לנו תנאי עבודה של טירונים. פתאום כל צוציק שקיבל תפקיד מרשה לעצמו לדבר כאילו הוא כבש את האוורסט. ולמרות הניסיון המקצועי, נקודת המבט הרחבה והחושים המדויקים שפיתחנו עם השנים – הם, הטירונים, מרשים לעצמם להתנשא, לזלזל ולבטל את מה שיש לנו לתרום להם…

ואז התעוררתי. אני בהחלט יכול לראות איך יכול להיות מצב בו אנשים מרגישים לא מוערכים. אני בהחלט יכול לראות מצב בו אנשים במיוחד מגיל 40 והילך מרגישים איך נגמרה להם הקריירה ואין להם לאן להמשיך ולהתפתח בתחום שלהם. אני יכול לראות איך יכולים להיות מצבים בהם האחריות של להחזיק משפחה, בית רכב ושאר טכנולוגיות מודרניות עלולים להתגלות כאבני רחיים על הצוואר ולא סימן של הצלחה, חופש ושימחה.

אבל, אני יכול גם לראות איך מי שמבחין דווקא בכל זה שכח שהוא הרבה יותר ממה שהוא חושב, וכי ובאיזה מקום לאורך הדרך הוא כנראה לקח את הפנייה הלא נכונה. חשוב להבין שזה לא אשמתו. זה לא אשמתו שהוא לא ירד בתחנה הנכונה. זה לא אשמתו שהוא הגיע לסף הערכה כל כך נמוך. זה לא אשמתו שהמרירות מסנוורת היום את עיניו. זה לא אשמתו שפשוט לא היה לו את המידע המתאים בזמן המתאים.

לפני יותר מ-20 שנה, במהלך לימודי בבית הספר התיכון הפגנתי כישורי משחק תיאטרלי יוצאי דופן. לא פעם שאלו אותי חברים ומורים, ובמיוחד לאחר מופעים בית סיפריים, למה אני לא נמצא בבית הספר לאומנות: תלמה ילין, ובמיוחד במגמת המשחק. התשובה שתמיד עניתי הייתה שזה כך מאחר ואבא שלי לא ידע אחרת.

היום, אני יודע שאבי עשה באמת כמיטב יכולתו. אך זה לא היה הדבר היחידי שהוא לא ידע, והיו הרבה פניות בדרך שלי שהייתי יכול לעשות אחרת. עדיין, לבכות על חלב שנשפך זו אחת האיוולות הגדולות ביותר שיכול האדם לעשות לעצמו ולאחרים. כי כמו שאחד החברים שלי אוהב להזכיר לי תמיד על אחד השיעורים הכי חשובים שלמד פינוקיו לפני שהפך לילד אמיתי הוא ש: "זה לא משנה כמה רחוק הלכת בדרך, אתה תמיד יכול לשנות כיוון".

איך שאני רואה את זה, דווקא לאותם אנשים שצברו קילומטראז', פרספקטיבה וכישורים חדים יש מתנה שלאחרים אין. בייננו, עם איזה דשן היינו רוצים להזין את הגינה שלנו? עם חצץ שאך זה נחצב או עם תערובת עשירה? לפני שנענה, חשוב לזכור שלשניהם יש מקום ולשניהם יש תפקיד. אך מאחר וזו הגינה שלנו והיינו רוצים בה את הטוב ביותר, אני מניח שיש אנשים שאולי היו שמים מצע של דשן ואולי היו אחרים שגם היו מוסיפים מעליו חצץ כדי להגן מרוחות והתפזרות…

בכל מקרה, כאשר אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים במקום בו לא היינו רוצים להיות, תמיד יש לנו אפשרות להציב לעצמנו כיוון חדש, ולשאול את עצמנו כמה שאלות מפתח מקדמות ואפילו להיעזר באנשים שיש להם את המידע המתאים ולא להסתמך רק על מה שחשבנו שאנחנו יודעים. ויפה שעה אחת קודם.

אם הגעת בקריאה שלך עד כאן,
אז, אשמח גם לקרוא את התגובה שלך לפוסט.

תודה ולהתראות
יובל

יש הרבה אנשים רוצים לדעת איך להיות אדם בעל (בין היתר) אחריות עצמית, התנהגות מעוררת השראה והשפעה, יכולת קבלת החלטות מצוינת, דימוי עצמי גבוהה, חשיבה יצירתית ומוטיבציה כדי להשיג את מטרותיהם.

אבל, מרביתם, ובמיוחד כפי שהתברר מהסקר שערכתי לפני מספר שבועות, אינם מתמקדים באף אחת מהתכונות, היכולות, והעוצמות הללו (שקיימים בהם כבר עכשיו), וכנראה מקטרים על "מר גורלם" וכיצד ה"בעיות" שלהם עוצרות אותם.

אז, את הקליפ הזה עשיתי במיוחד עבור מי שהאתגר הזה מדבר אליו. (ד"א זהו הקליפ הראשון שאני מעלה בו אני מסריט את עצמי… אני מתנצל על איכות הניראות, עדיין, ורק אם מתאים לך אפשר גם לפרגן )

רק מי שעדיין לא הצטרף לרשימת התפוצה מוזמן לעשות זאת כאן:

אשמח לקרוא את התגובות שלך כאן בהמשך!
להתראות בהמשך
יובל הרפז

במאמר שהתפרסם לפני שבוע בביטאון בית הספר לעסקים של הרווארד טוען סטיבן דמאיו, אחד הכותבים היותר מעניינים לאחרונה, שהיום יותר מאי פעם סמכות מאבדת את מקומה להשפעה. אם עד היום היינו צריכים להיות ממונים לתפקיד או להיות בעלי תואר כלשהו על מנת שמישהו יקשיב לנו, הרי שהיום מנהלים ומנהיגים שיודעים את הדרך ללב האנשים ואיך לפעול גם היכן שאין להם "סמכות" מצליחים להשיג ולממש את מטרותיהם הרבה יותר בקלות.

למה אני מספר לך את זה?
פשוט, כי זה חשוב לכל מי שרוצה להשיג משהו בחיים – אם זה בעבודה, בזוגיות, בהורות או בכל מסגרת בה יש לנו אינטרס להשיג משהו. מאחר ובכל אחד מאיתנו יש מנהיג, אפשר שנתאר לעצמנו שגם אנשים רגילים ללא תיאור תפקיד בן שלוש מילים יכולים וראויים להציב מטרות נעלות, מלהיבות ומעוררות השראה, וגם לפעול להגשמתם.

ומה הם, לפי דמאיו, שלוש הדרכים לפיתוח השפעה שאינה על בסיס סמכות?
1. תנו להתלהבות שלכם מהנושא המדובר להיות מדבקת.
2. הפגינו מצוינות בלי לחפש אישורים.
3. אל תהיו יותר מדי ממוקדי מטרה וגלו סקרנות גם לדרך.

עכשיו, זה לא סוד שהמהדורה השנייה של הספרון "5 שאלות משנות חיים" ירדה משולחן העריכה,
אבל שני דברים ברורים:
הראשון, שזה כבר לא "ספרון" (כ-40 עמודי A4 ללא הכריכה, הדוגמאות והנספחים).
הדבר השני הוא שהמהדורה החדשה מייצגת מספר שינויים דרמטיים.

עדיין ישנם חמש שאלות יסוד, אבל מי שמכיר את הגירסה הקודמת, יופתע לגלות שבזכות הנסיון המצטבר, המשובים והבנות חדשות כמעט כל הטקסט שוכתב, ואפילו שאחת השאלות הוסרה לחלוטין ואחרת חדשה ומשמעותית הוצבה במקומה.

הכל נעשה מתוך מחשבה לאפשר לכל מי שיפעל לפי ההנחיות גם להתקדם להגשמת מטרותיו וגם כדי שזה יעשה בקלות ויעילות. פרטים נוספים על הספר ועל קבוצת העבודה בהשראתו שעדיין לא נפתחה )!( אעדכן בימים הקרובים.

אם הגעת בקריאה עד כאן, סימן שגם בך יש רצון לעשות צעד נוסף בדרך להשגת תוצאות מלהיבות ולהגשמת הרצונות והמטרות שבליבך. לכן, ולבנתיים, אני מזמין אותך לבדוק היכן בחייך שווה להוסיף:
> תלהבות מדבקת?
> הפגנת מצוינות אישית מבלי לחפש אישורים?
> מיקוד גם במטרה וגם בדרך ההגעה אליה באותה העוצמה?

בהצלחה ולהתראות
יובל הרפז

לפני מספר חודשים ראיינה אותי סיסי מן, כתבת מגזין חיים אחרים, בנוגע לאימון אישי ועל היחס בינו ובין טיפול נפשי, והנה סוף סוף התפרסמה הכתבה. יחד איתי משתתפים בכתבה גם סני בר גורדון, שהיא פסיכולוגית קלינית ומאמנת אישית מוסמכת ומנחה במכללה למאמנים, וירון זפרן, ד"ר לפסיכולוגיה טרנספרסונלית, מנהל מכללה ללימודים רוחניים.

מאחר ואני לא עוסק בטיפול נפשי או בטיפול רוחני יכולתי להתייחס בפשטות לעובדה שלדעתי טיפול נפשי אינו מהווה תחרות לאימון אישי כפי שאני מכיר ומבצע אותו. כמו כן, נפש או רוח לבדם לא יכולים ליצור שינוי בחייו של אדם ללא התייחסות לעשייה בפועל וללמידה. אני מניח שישנם אנשים הלוקים בנפשם, שרמת התפקוד שלהם כל כך נמוכה שפעילות בתחום הנורמטיבי כמו אימון אישי לא תועיל להם. אין לי זכות או דרך לאבחן אנשים ולכן אני בודק את רמת ומידת התיפקוד של כל אדם המגיע אלי עם רצון לערוך אימון, באמצעות שיחה פרונטלית ושאלון עומק בכתב.

באותה המידה כל אדם שילך ויתעמק בענייני הרוח עשוי להיות מוגבל ביישום הגשמי. באימונים שאני עורך אני שואף לעבוד עם אנשים שמאמינים שהם ברי שינוי ושאימון בין העולם הרגשי, המחשבתי, הגשמי והרוחני חשוב להם יותר ממיקוד בתחום אחד. ביננו, הפוטנציאל שלנו, שהוא הרבה יותר ממה שאנו חושבים, יתקשה לבוא לידי ביטוי אם נקפוץ כל היום רק על רגל אחת כי זה מה שאנחנו אוהבים, כן?!

הנה שלושה דגשים עיקריים שעולים בי כרגע ביחס להבדלים שבין טיפול פסיכולוגי ואימון אישי:

1. טיפול ממוקד בעבר. אימון עוסק בהווה ובעתיד.
2. טיפול מניח שהמטופל מקולקל וצריך תיקון. אימון גורס שהמתאמן לא מקולקל ויש כל מה שנדרש כדי להצליח.
3. טיפול מתמקד בחוויה הרגשית. אימון לוקח לתשומת ליבו את הרגש אך ממוקד בעשייה, גישה וערכים.
* יכול להיות שיעלו בי עוד הבדלים בהמשך… ואפשר שהקוראים ישמחו להוסיף.
** ולמען הסדר הטוב אפשר גם לעיין ב"אני מאמין שלי".

בכל מקרה, למי שסקרן להבין טיפה יותר מוזמן לדלג לכתבה בחיים אחרים, המחולקת לשני עמודים ושכתובה בטוב טעם, לקרוא על הגישות השונות, להחכים ואפשר גם לחזור אחר כך לכאן ולשתף אותנו במחשבות שלכם.

קישור לעמודי הכתבה:

קישור לעמוד הכתבה על הראיון עם סני בר גורדון.
קישור לעמוד הכתבה עם ירון זפרן ואיתי.

להתראות
יובל

בכנס, שהתקיים ביוזמת חברת Coaching Interactive והירחון "חיים אחרים" מקבוצת ,SBC בנושא "מנהיגות וביצועים בתקופות סוערות" הציע הסופר והמאמן הבינלאומי רובין שארמה ש: "כל אחד יכול להיות מנהיג, בין אם הוא מנכ"ל של חברה או מנקה רצפות, כי מנהיגות מתחילה בפנים, במי שאתה בוחר להיות."

אלו הם בדיוק הדברים עליהם אני מדבר במסמך המנוע שמאחורי מנהיגות אישית, רק למי שקרא את המאמר המתפרס ב: ifeel – "מנהיגים ללא תואר" שהתפרסם במגזין חיים אחרים, מתנה שארמה את המנהיגות בכמה דגשים שעשויים להיות לא כל כך מובנים מאליהם…

עבור שארמה הדגשים הם:

1. כל אחד יכול.
2. הדברים הכי חשובים בכל מה שעושים הוא אנשים ומערכות יחסים.
3. תהיה "כוכב" בעבודה שלך (אפשר לנקות רחובות כמו שפיקסו מצייר תמונה).
4. מנהיגות מתחילה מבפנים.
5. רצוי להשתמש במנהיגות של כדי לעשות הבדל.

לצערי הרב מרבית האנשים שהכרתי בימי חיי יפסלו את דבריו של המאסטר…לזה יש כנראה שתי סיבות – הראשונה האנשים שהיו סביבי עד היום והשנייה היא הביקורתיות, הציניות והאמונות המגבילות שמרבית האנשים מסתובבים איתם בעולם…

יותר מדי אנשים מסתובבים ביננו שחושבים שלא כל אחד יכול להיות מנהיג, שמה שהכי חשוב בחיים זה כסף, לנצח ובריאות (בסדר הזה), שמי שמשקיע שוקע, שמנהיגות קשורה לאיך אחרים מתיחסים אלינו ושמנהיגות תפקידה לעזור לאדם לישרוד ולא לעשות שינויים…

עכשיו, אני לא יודע אם זו גישה של יוצאי שואה, גישה של אנשים בינוניים שחונכו בבורות או טיפשות צרת רואי. והאמת, שזה ממש לא משנה. כל עוד אנשים לא ממש יהיו מוכנים להתבונן בחייהם ובאמונות שהם לקחו על עצמם ויהיו מוכנים להתחיל להתיחס אליהם רק כאפשרות אחת מתוך מספר אפשרויות - הם ימשיכו "לאכול מרורים" בדמות שיעמום, תיסכול, רייקנות, עייפות פיזית ונפשית, תחושת פיספוס וכו'. נשמע מוכר, הא?!

אני לא מנסה לשכנע אף אחד בכלום. כל אדם יודע מה נכון בשבילו – רק ששארמה מוסיף בדבריו את שלושת חוקי הזהב שיכולים לעזור לכל אחד לעבור מגישה של מפסידנים ניצחיים למנהיגים נאורים:

1. תמיד תחלום
2. תמיד תלמד
3. אמץ לעצמך מטרה שהיא יותר גדולה ממך

מרבית האנשים חרדים לגורלים ועסוקים באנוכיות שלהם. הרבה פחות אנשים יתנו למחשבות יותר רחבות המתיחסות לפן השיבטי, החברתי, התרבותי, המדיני, גהלובלי והקוסמי למלא אותם. הרבה פחות אנשים באמת פתוחים ללמידה (ועל כך בפוסט נפרד) והרבה פחות אנשים באמת חולמים לא ברמה של פנטזיה – אלא ברמה של חזון הנושק ליעוד האישי ולמשמעות העמוקה של הקיום שלהם ביצירה הקוסמית.

יכול להיות שיעלו בך רעיונות כאלו ואחרים איך ביכולתך לעשות כבר עכשיו משהו אחרת. אפשר שהכוונה, הנחייה והדרכה נוספים היו יכולים לתרום לך אפילו יותר. בכל מקרה – מה שעושה את ההבדל אינו רק מה שאנו חושבים, אלא מה שאנחנו עושים.

אני במקומך הייתי לוקח על עצמי התחייבות כלשהי שיכולה לקדם אותי אל עבר המטרות שלי בחיים. הייתי לוקח על עצמי משהו אחד קטן אותו הייתי מיישם כבר עכשיו או לפחות בתוך 24 השעות הקרובות.

אחרי הכל, כל הנהגה מתחילה בצעד אחד קטן, לא?!

אשמח לקרוא בתגובות כאן למטה על העשייה שראית לנכון לעשות ב-24 השעות הקרובות, או כל תגובה שתהיה נכונה לך.

להתראות
יובל הרפז

מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי את חג פורים. תמיד יכולתי לעטות עלי איזה בגד או מסכה ולהיות לכמה שעות משהו או מישהו אחר. לחופש שמאפיין את החוויה תמיד מצטרפת המחשבה "ואו, להיכנס לנעליים של מישהו אחר…" ולא רק להסתכל על המציאות דרך עיניים אחרות – אלא ממש לבחון: איך היו נראים החיים שלי אם הייתי בוחר להיות מישהו אחר? מה הייתי עושה? איזה תוצאות הייתי משיג?

הדבר הכי קסום בחיי בשנים האחרונות הוא: שלמעשה זה נראה לי כאילו כל יום פורים – וכל יום האנשים שאני פוגש בחיי עוטים על עצמם: זהויות, סיפורים, אמונות וגישות. אבל, לא כמו בפורים – הם כל כך מהופנטים מהדמות אליה הם מחופשים – עד שהם שוכחים שהם יכולים כל יום להמציא דמות אחרת או לשכלל את הדמות הנוכחית. אחרי הכל, אנחנו כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים – ואני יכול לראות את הניצוצות של זה זורחים ומבצבצים במפגשים האחרונים שאני מקיים.

אנשים שלא יודעים מה הם רוצים – פתאום יודעים מה ופתאום יש להם גם תוכנית איך. אנשים שהיו רוצים מוטיבציה, החלטיות, אומץ, נחישות או עקביות – פתאום מגלים שזה בידם ושזה קורה באופן טבעי גם במקום שהיה קשה בעבר. אנשים שחשבו שזה בלתי אפשרי לנהוג באופן מסוים נוהגים כך כאילו לא היו דברים מעולם. אנשים שעד כה היו שפופים, נבוכים, חסרי ביטחון עצמי ומפוחדים פתאום משתחררים מהרגלי חשיבה בלתי נשלטים, רואים את התמונה הגדולה, מתחברים לעוצמה שבהם וממשיכים בדרכם, אופטימיים, שמחים ותקשורתיים מאי פעם. זה קורה ביחס לעצמם בחיים הפרטיים, בתקשורת שלהם עם אחרים, ביחס לעבודתם או בתהליכים שקורים בעסק או בארגון שלהם.

זה כמעט כמו בסרט המטריקס – שם כל מה שנדרש מהדמויות זה לטעון לראש תוכנה שמלמדת אותם איך להילחם או לדבר שפה. רק שהפעם זה יותר טוב. זה יותר טוב משום שהאנשים מגלים שתמיד היה להם את המשאבים שנדמו כחסרים להם – ומעבירים אותם ממקום אחד בחייהם לכל מקום בו הם חפצים. נשמע קסום, מה?!

אני קורא לזה שיטת סלט הפירות. אסביר: יום אחד כשאשתי החזירה הביתה את ביתי בת השנתיים מהגן, כל מה שהיה לה לגאיה הקטנה לומר זה :"אמא, סאט (סלט) פירות! גאיה אוצה (רוצה) סאט (סלט) פירות!" שום דבר אחר לא עניין אותה. כל דבר אחר שאשתי הציעה לה היא העיפה מהשולחן, והעניין התדרדר עד כדי כך שהילדה נשכבה על הרצפה ופרצה בבכי מרורים. כמובן שאשתי התרצתה ובלב אימהי אוהב הכינה סלט פירות נפלא שנאכל עד דק.

רק, איך ידעה ילדתי בת השנתיים על קיומו של סלט פירות, אם לא הייתה טועמת מהמעדן שבוע לפני כן? עד לאותו יום בו היא נחשפה לסלט – לא היה לה מושג שזה המשהו שחסר לה או שהיא היית רוצה. פתאום לאחר שנחשפה לעניין – היה ברור לה מה היא רוצה והיה ברור לה איך זה אמור להשתלב בחיים שלה. נשמע מוכר נכון?!

אותו הדבר עם שאר הדברים בחיים שלנו. כאשר אדם חווה ביטחון, אופטימיות, נינוחות, או כל עוצמה אישית אחרת בחייו לפחות פעם אחת – הוא יודע מה הוא מחסיר כאשר הוא לא מביא אותה לידי ביטוי. זה לא משנה אם הוא חווה את המשאב בגוף ראשון (אצלו) או שהוא רואה אותו בגוף שלישי (אצל אדם אחר), משום שאם יש אדם ביקום שיכול לעשות משהו, סימן שזה נלמד וכל אחד אחר יכול לעשות זאת באותה המידה לפחות. הרבה אנשים חושבים שאין זה כך וכאן טמון המפתח לסבל. אבל בזה רבים מפספסים וכאן טמון גם המפתח לפתרון. אחרי הכל – המציאות היא ענין סוביקטיבי הנתון להשפעת תהליכי העיבוד הפנימיים של האדם. כלומר, כל הגישות, האמונות והבחירות של האדם תלויות באופן בו הוא מסתכל על עצמו ועולמו.

הרי אם גם אדם אילם וחרש יכול להפוך למרצה וסופר דגול (הלן קלר), אם אדם חירש יכול להיות אחד מגדולי המלחינים (בטהובן) ועוד אין-ספור דוגמאות, אז סימן שתירוץ ה"פתולוגיה" ותירוצים אחרים לא עומדים יותר לזכות אף אחד. איך בדיוק עושים את זה? גם לגישת ה- NLP הפתרונים. ומי שרוצה לחוות את זה יכול לקרוא את התגובות של האנשים שפגשו אותי לאחרונה או לפגוש אותי פנים אל פנים.

מעבר לזה, מי שרוצה לשתף אותנו במתכון שלו לסלט פירות – מוזמן! בין המגיבים יוגרל כובע קוסם והמון אדר

להתראות
יובל