התמונה באדיבות www.iditarod.com

לפני שנתיים וחצי הרכבתי מצגת המסבירה את העקרון שעומד מאחורי "להנהיג את זאבי המחשבה". לפני מספר ימים החלטתי לפתוח קבוצה בפייסבוק שמטרתה ליצור קהילה שרוצה להיטיב את חייה דרך הנהגת זאבי המחשבה… ולכן אני מעלה שוב את תוכן המצגת – והפעם בפורמט שניתן לפתח סביבו דיון… אשמח לדעת מה אתם חושבים על זה…

סיפור זאבי המחשבה

בואו נדמיין שאנו נמצאים בקוטב הצפוני, ושאנו שם, עם מזחלת הרתומה לשני זאבים. לפנינו ומאחורינו מדבר של קרח. עכשיו, בהנחה שאנו יודעים להיכן מועדות פנינו, כל שנותר לנו הוא להנחות את הזאבים למשוך את המזחלת, לא?!

כן, אבל, איך הם יעשו זאת אם כל אחד מהם מושך לכיוון אחר? איך נצליח להוביל את עצמנו אם כל אחד מהם רב עם השני על תשומת הלב שלנו עד כדי ביטול האחר? כך, גם הרבה אנשים מוצאים את עצמם בחיי היום יום שלהם נסחפים תחת שטף זאבי המחשבות, הרצונות והכוונות הנלחמים על תשומת ליבנו. לפעמים המחשבות הללו אפילו סותרת אחת את השנייה, ולפעמים אנו עלולים אפילו לאבד את התמונה הגדולה או את הזיהוי של מה שחשוב באמת.

את התחלת הפתרון גיליתי באגדה שהתגלגלה לתיבת הדוא"ל שלי לפני מספר שנים.

באגדה מספר סבא אינדיאני לנכדו כי בלבו של כל אדם נאבקים שני זאבים. האחד הוא הזאב השחור האחראי על החשדנות, העצב, הכעס, המחסור, הכאב, העלבון, הבושה, האשמה, הבלבול, הפזיזות, הנחיתות, התלותיות, הקנאה, השנאה, הבדידות, הקיפאון והייאוש שבלב. הזאב השני הוא הזאב הלבן האחראי על של האהבה, השמחה, החמלה, התקווה, האֵמון, האומץ, התבונה, הנדיבות, היושרה, היוזמה, הבהירות, האינטימיות, הסבלנות, היצירתיות והשלמות שבלב.

הנכד שנבהל, מיד שאל: "סבא, ומי מהזאבים מנצח?" "המנצח הוא זה שאתה בוחר להזין" ענה לו הסבא.

ההזנה היא פעולה שאנו עושים ובונים לאורך זמן. זה לא מטה קסמים. אם בכל יום נתמיד להזין את האחד ולא את השני, האחד יתפתח, יתרחב וימלא את ליבנו, והשני לעומתו יצטמצם, יקטן ואפשר שאפילו כמעט ויעלם. אך, חשוב להבין שלשניהם יש מקום ולשניהם יש תפקיד, ולכן חשוב להזין את שניהם במידה הנכונה.

ומה היא המידה הנכונה? שאל הנכד.

ענה הסב: תדע בדיוק מתי רצוי שהאחד יוביל ומתי רצוי שהשני יוביל, אם רק תזכור ש: מי שלא מפחד כנראה מפספס משהו, ומי שלא נהנה ממה שהוא עושה, כנראה שהוא אינו פועל מספיק טוב.

כלומר, כל אחד יכול? שאל הילד.

נכון. המשיך הסב. כל אחד יכול להנהיג ולהוביל את הזאבים שבליבו. אחרי הכל, היה זה הפילוסוף יום שחי במאה ה-18 שאמר: "הלב אומר לך להיכן ללכת והשכל יאמר לך איך להגיע לשם".

ומה הם הנתיבים האפשריים להתקדמות?
ישנם שלושה נתיבים להנהגת הזאבים:
1. שימחה (המהות הטבעית)
2. השראה (ההקשר הפנימי)
3. עשייה (ההקשר החיצוני).

נתיב השמחה:

זהו נתיבו של עוצמת הרגע הזה. ההולך בנתיב זה מוזמן לזכור לנשום ולהיות נוכח כאן ועכשיו. זהו רגע שמזמין אותנו להיות נוכחים ושלמים עם שיפוט העבר ומשוחררים מציפיות העתיד… לנשום ולנשוף, לעצום את העיניים ולהתמקד בגוף הפועם והמתרחב… זהו רגע בו אנו מוזמנים להריח פרח, לחייך, לצחוק ולהתמלא בפרפרים, לשיר, לקפוץ ולרוץ… לרקוד ולהתבונן בזריחה שעולה ובשקיעה שנושקת… ללטף, לאהוב ולהגיד פשוט תודה על כל מה שיש בנו, לנו וסביבנו… ולדמיין מי היינו יכולים להיות ולעשות אם פשוט היינו שמחים ומאושרים בלי סיבה, כאן ועכשיו.

נתיב ההשראה:

בלי ההשראה כל אבן תראה כהר וכל אופק יהיה בלתי מושג. ולכן, רק היום נתבונן ונקשיב ביושרה ובבהירות על עצמנו: בכישורים וביכולות שלנו, כי בכל אדם יש גאונות וייחוד. נבחין ברצון ובהעדפות ובתשוקות האמיתיים, בגלל הסקרנות לדעת מאין באנו ולאן אנו הולכים. ונחקור את הגישות והאמונות שלנו כי מה שאנו מבחינים בו הוא אינו המציאות האמיתית.

נתיב העשייה:

כל מה שאנו יודעים, מבינים וחושבים הוא מאד חשוב אך חסר משמעות ללא העשייה. ולכן, אנו מוזמנים לנקוט פעולה דרך תכנון, מסגרת ושיטה – כי מי שנכשל בתכנון מתכנן להיכשל. נפעל מתוך טיפוח והעצמה של תקשורת בין אישית בונה, מועילה ותורמת, ונפעל מתוך פעולה, למידה, אומץ ונחישות.

בימים הקרובים אפרט על הנחות היסוד שעומדות מאחורי הגישה הזו.

אשמח לקרוא את התגובה שלך.
להתראות
יובל

באחד הימים תעה בעיוור דרכו ובמקרה מצא עצמו בשדה חמניות. התיישב העיוור התועה על הקרקע, ניסה לסדר את נשימתו והקשיב לקולות שנשאה איתה הרוח. הוא קיווה לשמוע צעדים, כרכרה או אפילו נביחות כלבים שיעידו לו כי בני אדם שיכולים לסייע לו נמצאים בקרבת מקום. אך הרוח נשאה רק את אוושת העלים של החמניות ורשרושי לטאות התרות אחרי חרקים. היה זה יום קיץ והשעה הייתה שעת אחר צהריים. השמש התחילה לרדת אט-אט לכיוון מערב והוא ידע שלשם עליו לחזור, אך איך ידע הוא את הכיוון אם עיניו חשוכות עליו. "מה אעשה עכשיו" שאל בקול רם "לאן אפנה?!" וחפן את פניו בידיו.

פתאום שמע בת קול קרובה וצחקנית. "מה לך איש? למה אתה עצוב?!" "מי זה שם שאל העיוור והפנה את אוזנו אל בת הקול?" "מה אתה לא רואה אותי?" התפלאה הקטנה. "מי זה שם? שאל שוב העיוור, קם על רגליו ונפנף בידיו והמשיך ללא המתנה לתשובתה: "אנא, עזרי לי! אני עיוור והלכתי לאיבוד ואני רוצה לדעת את הכיוון למערב, שם בייתי". הייתה שתיקה קלה, רשרוש בין העשבים ופתאום בת הקול המשיכה מצידו השני של העיוור. "אתה באמת לא רואה אותי?" שאלה.

העיוור הפנה שוב את אוזנו אל עבר בת הקול הפעם מכיוונו השני. "נכון!" ענה "ומי את, שאיני יכול לשמוע אותה הולכת מסביבי?!" "אני מיכל, מבנות אישוני החמניות. זהו השדה שאני ומשפחתי גרים בו, ואנחנו ננסים בגובה של פרח הכלנית". "ואמרי לי, מיכל" עצר אותה העיוור בחוסר סבלנות "מה הוא הכיוון למערב?" "שיח החמנייה יוכל לומר לך" ענתה. "סליחה?!" התפלא העיוור "כן" ענתה מיכל "תפרחת שיח החמניות עוקבת כל היום אחר השמש והיא זו שיכולה להורות לך את הכיוון למערב, שהרי עכשיו השמש נוטה לכיוונו".

"יקירתי," ענה העיוור, "אין לי זמן להשתעשע עכשיו. אני צמא, עייף ומודאג. טעיתי שעזבתי את השביל המוכר לי, ועכשיו אני בסך הכול רוצה לחזור לביתי. אנא אמרי לי מה הוא הכיוון למערב ואניח לך לנפשך". "כל שעליך לעשות" ענתה מיכל בתקיפות "הוא למשש את תפרחת פרחי החמניות ולהבחין להיכן היא פונה וללכת בכיוון שאליו היא מכוונת". "האם עלי למשש תפרחת מסוימת?" שאל העיוור "לא" ענתה שירה, "כל פרחי החמנייה עוקבים אחר מסלול השמש בשמיים ופונים כל הזמן לאותו הכיוון". מישש העיוור את כל הפרחים שבסיבו והבין שהיא צודקת. "איך זה יכול להיות?" שאל העיוור בקול. "האם הפרח הזה עוקב אחרי אור השמש?" "לא" ענתה מיכל והעיוור המופתע הרים גבה. "הפרח עוקב אחר חום השמש, וזאת כדי שזרעיו יבשילו הכי טוב. אחרי הכול, שמה של החמנייה בעברית נגזר משורש המילה חמם שאחת מהטיותיו היא גם המילה חום".

"פרח שעוקב אחר חום השמש!" מלמל לעצמו העיוור. "לא יאמן!". הודה לה העיוור ומיהר לצעוד בכיוון אליו הפרחים כיוונו אותו. "רק עוד דבר אחד," קראה אחריו מיכל "ומה זה? שאל העיוור שעצר לרגע והטה את אוזנו כדי שיוכל שוב לשמעו אותה "תמיד זכור לעקוב אחר החום של ליבך וכך לעולם לא תאבד את אור הנשמה שלך" אמרה. "מבטיח!" ענה בחזרה ובמהרה הוא מצא את דרכו לביתו בשלום.

© יובל הרפז 2008