"אני שחוק" אמר לי החבר שפגשתי במקרה בתור לתיקון הטלפון הסלולרי.

"נו, אז למה שלא תמצא את הלקוחות שאתה כן רוצה לעבוד איתם?" שאלתי.

"אין לי זמן" הוא ענה.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, ובתגובה הוא ענה: "את כל האנרגיה שלי אני מוציא על עבודה ושירות הלקוחות, ואין לי זמן לדאוג לשיווק או לעשות את הצעד הבא בעסק שלי." הוא המשיך בפירוט ספציפי איך אין לו רגע אחד של מנוחה, שהיקף הפעילות העסקית שלו לא מאפשר לו לקחת עוד עובד, שהלקוחות הקיימים מתישים אותו וכן הלאה…

ואז שאלתי אותו: "תגיד, אתה יודע איך מזיזים נהר?"

הוא פתח עלי זוג עיינים, כי לא הבין מה הקשר בין הדברים. אבל זרם איתי.

"מביאים דחפורים וחופרים ערוץ חדש?" שאל

"כן" עניתי "זו אפשרות טובה, "אבל יש דרך עוד יותר קלה ופשוטה."

הוא הקשיב בדריכות.

"הולכים למעיינות שיוצרים את הנהר" אמרתי "ומסיטים אותם קצת. משם הם כבר מוצאים את הדרך החדשה שמתאימה להם, והנה הזזת את הנהר."

כך גם אתה יכול לעשות שינוי בחיים… אם תחפש להשקיע המון כח, מאמץ ואנרגיה בלשנות את העסק או החיים שלך, יש מצב שתצליח, אבל במחיר מאד כבד. מצד שני, אם תעצור לרגע, תבדוק מה באמת הכי חשוב ותשקיע זמן בעצמך לשינוי הזה… כל שאר הדברים ימצאו את הדרך שלהם מעצמם, ויש מצב שהשינוי יהיה כל כך הרבה יותר קל ממה שאתה מתאר לעצמך, שתגיד "איך לא עשיתי את זה קודם"…

אז, בפעם הבאה שאתם חושבים שזה קשה לעשות שינוי או לעשות את הצעד הבא, תחשבו מה הדבר החשוב והכי משמעותי שאם תפנו אליו את תשומת הלב – שאר הדברים יסתדרו מאליהם… זה יכול להיות סדנה של העצמה אישית, שחרור מגישה לא אפקטיבית, אימון אישי או אפילו בנכונות לקחת יעוץ עסקי… וזאת בתנאי שלא תשאירו את התוכניות על המדף ליום אחר אלא תתחייבו לעצמכם לפעול, עכשיו.

הרי, איך היו נראים עכשיו החיים שלכם אם הייתם עושים את הצעד הבא בקריירה? מה זה היה נותן לכם? מה זה היה מאפשר לכם?

יום נפלא

ולחיי הצעד הבא, שלכם

יובל הרפז – אימון אישי-עסקי לצעד הבא שלך בקריירה

לתאום אימון עם 100% אחריות לשביעות רצון – 050-3551767

זה נורא קשה להיות פוליטיקאי. אני יכול לזכור את פניו של אריק שרון לאחר ביקור ניחומים אצל אנשים שאיבדו את יקיריהם בהתקפת טרור. הוא היה טרוד על דברי הכאב שהופנו אליו באופן אישי על ידי המשפחה. מצד שני, בצורה קצת בלתי נתפסת ולמרות היותו ראש ממשלה באותה העת, הוא צעד אל עבר מכוניתו לאחר הביקור מלווה בשומרי הראש, זחוח ונחוש כהרגלו. לא הייתי מתחלף איתו בעד שום הון שבעולם. מצד שני, היה בו משהו שלמדתי להעריך – היכולת להקשיב לדברי אחרים, לתת לזה מקום כלשהו בתודעה ובאותה הנשימה לפעול באופן שקול וקר בהתאם לעקרונות שמנחים אותו.

זה מזכיר לי גם את יוסי "טפלון". הוא היה איתי בסדיר ו"טפלון" היה הכינוי שלו כי לא משנה כמה בחורות היו אומרות לו לא, הוא תמיד היה יוצא מזה וממשיך הלאה בקלילות. היכולת הזו של הרבה פוליטיקאים וגם של יוסי טפלון היא יכולת אנושית שלא רק מאפשרת למי שמיישם אותה להתמודד עם דחייה והתנגדות בצורה יעילה אלא מאפשרת לשמור על מוטיבציה, מיקוד ועשייה בהתאם לעקרונות שלנו גם בתנאים קשים.

לא מזמן, באחת משורות הסטטוס בפייסבוק כתבה בחורה על אדם שנגש אליה באירוע מקצועי, פרגן לה על המקצועיות שלה ובנאותה נשימה הוסיף: "אבל, חבל שאת שמנה". התגובה שלה, כך היא אומרת, הייתה תדהמה שבעקבותיה היא פשוט הסתובבה והתרחקה מהאדם. הסיפור הזה גרף אחריו מאות תגובות. מעבר לנורמות המגדר, כבוד האדם וכישורי התקשורת הבין אישית ששורת הסטטוס הזו זעזעה – היא שיקפה יכולת מאד מסוימת של הכותבת בנוגע ליכולת שלה לקבל ביקורת.

התגובה שלי לסטטוס הייתה: "…יש סיפור על בודהה שהגיע אליו אדם שלא רצה להקשיב לו וקלל אותו ללא הרף. לבסוף כשעצר לרגע לנשום שאל אותו בודהה: תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה? כן, ענה המקלל. האם קרה פעם שמישהו נתן לך מתנה שלא רצית לקבל? האיש חשב לרגע וענה: כן. אם כך, המשיך בודהה, גם אני לא מקבל את המילים שלך.

…זה בהחלט לא נעים כשאנשים מנגנים על מקום שעדיין קשה לנו להשלים איתו בתוכנו. רק שימי לב שהציפייה שלו לא לפגוש נשים נפלאות ומוצלחות ושנראות שונה ממה שהוא היה רוצה שהן תראינה, דומה לקושי שלך לצפות שלא תפגשי באנשים קטנים, אנוכיים ונבזים.
תודה על השיתוף של האירוע – זו הזדמנות לכולנו להתעלות על עצמנו."

אחת מהטכניקות שמאפשרת קבלה של ביקורת באופן יעיל ותורם מזמינה לדמיין את דברי נותן הביקורת במרחב דמיוני (כמו בסרט) ובמרחב אחר של זיכרונות אנו יכולים להעלות את כל הערכים והעקרונות שחשוב לנו לפעול על פיהם. בהשוואה ביניהם, תוך הודיה למוסר המסר על הפניית תשומת הלב לנושא המדובר, אנו יכולים לראות מה משותף ומה שונה ולקחת החלטה בהתאם למה שהכי נכון לנו. חשוב לשים לב שאת כל שיקול הדעת יש לעשות כאשר אנו מנתקים עצמנו מהחוויה על ידי התבוננות והקשבה מרוחקים כמו בסרט. היכולת להסתכל על האירוע מהצד היא הכרחית ומשמעותית לקבלת החלטות נכונה.

פרופ' דניאל כהנמן, הפסיכולוג הישראלי זוכה פרס נובל בכלכלה אמר פעם ש: " שום דבר בחיים אינו חשוב כפי שהוא נדמה לנו בשעה שאנחנו חושבים עליו". לכן בפעם הבאה בה אנחנו שומעים ביקורת כדאי שנזכור שהמשמעות שאנחנו נותנים לביקורת היא הרעל היחידי שיש למילים שאנחנו שומעים.

להיום אני מזמין אותך לענות לעצמך על השאלה הבאה:
איך היו נראים החיים שלך ואיך היית פועל/ת בתוכם ללא הכמיהה לאהבה, אישור והערכה?

אשמח לקרוא כאן את התגובות שלכם.
להתראות
יובל הרפז

האם ידעת שעל ידי ניסוח, מיקוד והגדרה נכונים של מטרות באפשרותך להשיג את כל מה שליבך חפץ?

זה כך, לא בגלל שכל אדם בלי יוצא מהכלל הוא הרבה יותר ממה שהוא חושב. זה כך, לא כי לכל אדם יש מתנות מולדות שממתינות לו להביא אותם לידי ביטוי. זה כך, לא בגלל שאני אוהב לראות אנשים נדלקים על העשייה שלהם, מגלים את התשוקה המתעצמת שלהם ומתעוררים לחוות את האדם שהם היו רוצים להיות. זה כך, מבחינתי, כי ראיתי ועשיתי את זה מספיק פעמים כדי להאמין שזה יכול לקרות אצל כל אחד.

ורגע אחרי ההתלהבות בטח תבחינו במחשבות ציניות, ספקנות וביקורתיות שנכנסות לתמונה, כגון: "אולי לא – כל – מה שאני רוצה…" או "הנה עוד הבטחה מבוססת סיסמאות" או "נראה אותך מביא שלום, מחזיר שבויים ועושה צדק חברתי".

אלו הן מחשבות טבעיות של אדם שלא יודע עדיין איך לעשות את זה. הן בדיוק סוג המחשבות שעלולות לעלות בנו שנייה אחרי שנאחל לעצמנו את ברכות יום ההולדת, כאשר נחליט להתחיל בדרך חדשה, כאשר נשאף לנסח לעצמנו חזון ויעוד או אפילו כאשר סתם נערוך לעצמנו רשימת מטרות להשגה לשבוע הקרוב.

מחשבות הביקורת, הספק וחוסר האמון נמצאות אצל כולנו. רק שההבדל בין האנשים שמצליחים להשיג מטרות גדולות כקטנות ובין האנשים הנמשכים לאמונות תפלות, קיצורי דרך ותרופות פלא נבובות בדמות נוסחאות "הסרט הסוד" הוא ההבדל שבין התייחסות להצבת מטרות כאל תחביב ובין התייחסות אחראית, שקולה, שאפתנית ומכוונת מטרה.

לפני מספר ימים ראיתי באחד הפורומים רשימת מטרות שכותרתה: "כתיבת חזון שבועי – הבטחה לשבוע מוצלח". עכשיו, נגיד שלא היה כאן שימוש מוטעה במונחים ולא הייתה כאן הבטחה ריקה מתוכן המבוססת בבורות. נניח גם שמפרסם ההנחייה לא רשם "תתלו את הרשימה במקום בו תוכלו לראות אותה מדי יום ובסוף השבוע תופתעו כמה השגתם"… נניח שאכן הכותרת הייתה מדויקת ויצרה קרקע מתאימה לזריעת זרע של הצלחה.

עדיין, לא יכולתי שלא להצטער על כך שרשימת המכולת שהופיעה בהמשך הייתה מתכון בדוק איך לא להשיג מטרות, איך לטפח תחושות נחיתות ואיך להוציא שם רע מאוד לתחום ההתפתחות האישית, פשוט כי ניסוח המטרות היה חובבני, במקרה הטוב.

בינינו, האם הייתם ממשיכים לעשות משהו שלא עובד?! כנראה שלא.
ונגיד שכולם מסביבכם היו אומרים לכם שזה כן עובד, מה אז הייתם עושים?

אני מניח שהייתם מגלים את הכעס בתוככם יוצא החוצה או מוצא לעצמו קורבן תורן… רק לידיעתכם – זה מה שקורה כאשר אנחנו מבססים את ההתנסות שלכם על מידע חובבני, חסר אחריות ומטעה. אמנם, הצלחות מקריות תמיד קורות, רק נראה אתכם מבססים עליהן את החיים שלכם, את העסק שלכם, את הבריאות שלכם, את הזוגיות שלכם… נראה לי שאין הרבה אנשים שיהיו מוכנים לעמוד בתור הזה, נכון?

לכן, אם מצד שני, הייתם רוצים לא רק להתחיל ולהשיג את התוצאות להם אתם מייחלים, אלא גם להתחיל ולפעול ביעילות ולהפוך לאדם שבליבכם אתם יודעים שאתם יכולים להיות – אז הגיע הזמן לקחת אחריות על החיים שלכם, להשתחרר מכל מה שלא משרת אתכם יותר, לשפר את מה שנדרש ולפעול באופן מכוון, מבוקר ושיטתי.

הנה 5 שאלות לכל מי שרוצה לדעת איך להפסיק להיות חובבן ולהתחיל לבנות את העתיד שהוא ראוי לו:

1. מה אני רוצה?
2. מה המדד להצלחה שלי?
3. מה עלי לשפר כדי להשיג את המטרה?
4. ממה עלי להשתחרר כדי להיות מסוגל להשיג את המטרה?
5. על מה אני מתחייב כדי להשיג את המטרה?

רוצים לדעת עוד על המהדורה החדשה של ספר חמש השאלות ועל הסדנה האינטראקטיבית המלווה אותו?
פרטים נוספים בימים הקרובים.

אשמח לקרוא כאן את דעתכם
להתראות
יובל

"יש!!!!!!!!!!!" אני מתאר לעצמי את הזוכה התורן בלוטו, שואג. אבל זה תמיד מזכיר לי את הפעלולים הללו בקרקס כשאדם הופך לקליע אנושי. מעיפים אותו באוויר עשרות מטרים לתוך רשת ביטחון בצד השני של הזירה. אבל ההבדל הגדול הוא שבמקרה של הלוטו אין שום רשת ביטחון וכמו שהוא מגיע בבת אחת לפסגה כספית – כך הוא עלול לצנוח כמו ציפור שמוטת כנפיים בחזרה לקרקע המציאות – פשוט כי הגיע לשם בלי ללמוד איך להפעיל אותן.

תעשיית השגת המטרות (ספרים, קלטות, סדנאות, מאמנים ומנטורים שונים) שמכוונת אדם להשיג מטרה כזו או אחרת דומה הרבה פעמים לאותו תותח. יש לה את האמצעים לאפשר לאדם להגיע למטרה מוגדרת ולהקפיץ אותו להשיג אותה. היא מושכת הרבה תשומת לב, היא מקדשת את המטרה, מאפשרת עשייה ותוצאות יוצאות דופן, אבל, הרבה פעמים מתעלמת בכוונה מהתמונה הרחבה יותר.

הנה כמה מהבעיות שעלולות להיווצר עם השגת מטרה באופן יוצא דופן:

1) כשהאדם מגיע אל המטרה הוא לא יודע איך להמשיך הלאה בלי ליפול. הרבה פעמים כשאנשים מסיימים תהליכי שינוי יש להם נפילת אנרגיה, חוסר מיקוד, וחזרה לדפוסי התנהגות ישנים.

2) האדם יודע איך להשיג את המטרה אבל הוא לא יודע איך להשיג מטרות אחרות. זה בד"כ קורה כאשר האדם בוחר להשיג מטרה מוגבלת ומצומצמת שלהשגתה הוא מקבל סט של כלים. הוא לומד איך להפעיל כלים אבל הוא לא לומד ערכים.

3) האדם עלול לחשוב שהשגת המטרה הייתה בזכות התותח (המאמן או הסדנה) ולא בזכותו שלו. זה בד"כ כאשר הוא לא מבין את העוצמה והיכולות שלו, וכאשר לא מעודדים אותו לפתח עצמאות ושיקול דעת. זה עלול לקרות גם כאשר הוא לא משיג את התוצאה המבוקשת – ואז הוא פונה לגישה המאשימה אחרים והמסירה מעצמו אחריות.

4) האדם עלול לבחור מטרה "נמוכה" מדי ולהשיג אותה, כי אז הוא עדיין לא יגלה, יתאמץ או יאמין שביכולתו להיות ולהשיג הרבה מעבר למה שהוא חושב.

5) בהשגת מטרה עלול האדם לחוש חוסר נוחות משום שהוא יוצא מתחום הנוחות שלו. בכך הוא עלול לגלות נטייה לייצר התנהגות חדשה והרסנית שתגרום לו לאבד את מה שהשיג – מאחר והוא ירצה לחזור ולהיות במקום שמוכר ובטוח. זה קורה הרבה פעמים בתוכניות להורדה במשקל, ברווחים כספיים גדולים וקלים ואפילו בהשגת בן / בת זוג…

6) יש מסגרות שהשגת המטרה נראית כמו להכניס בולדוזר לערוגה קטנה. זה אולי מאפשר לשתול עץ אבל כל מה שמסביבו עלול להיחרב בדרך. שיקול דעת "אקולוגי" הוא קריטי והכרחי.

7) יש אנשים שהמטרה שהם מגדירים לעצמם – אינה מטרה מוסרית, חוקית או מכבדת את זכות האחר לחופש ביטוי, ביטחון, דעה או עצמאות.

הרבה פעמים מסתמכות מסגרות השגת המטרות על "השכל הישר" ו"שיפוט בריא" של האנשים הנעזרים בהן. עדיין המסגרות הללו מפעילות באופן מאד משמעותי את הסמכותיות שלהן ומבקשים מהאנשים "להתמסר" לתהליך תוך הסרת "ביקורתיות", "שיפוטיות" ועצמאות. יש בזה הגיון, אבל שוב, חשוב לעשות את זה מתוך כבוד לאדם, העצמת הפתיחות ללמידה, הגמישות וקבלת החלטות שקולות וללא פגיעה באיזון מערכות החיים שאינן קשורות להשגת המטרה הספציפית.

כמו כן, מומלץ למי ששוקל להשתתף בתהליך השגת מטרות – לבדוק עד כמה התהליך מקדם אותו להשיג ולהגשים את שאיפת חייו העיקרית, ועד כמה זה יכול לאפשר לו להיות אדם הרבה יותר מפותח, גמיש, יצירתי, שמח וחופשי, כך שהוא יוכל להפעיל את הכלים שהוא מקבל בכל זמן ולכל מטרה גם לאחר תום תקופת ההכשרה. כך האדם יכול למצואת עצמו בגבהי הישגיות חדשים, והוא בעצם מגלה שיש לו כנפיים המאפשרות לו להתעלות לכל פסגה חדשה.

באופן כזה יכול האדם לגלות שהוא הרבה יותר ממה שהוא חושב, שהשגת מטרה כזו או אחרת אינה שיא העולם, אינה מותנית במנטור, מדריך או שיטה חיצוניים וכי מה שחשוב הוא להפוך את השגת המטרה לאמצעי בדרך למימוש והגשמה עצמית. או, כמו שאמר לפני 200 שנה רופא בשם אוליבר וונדל הולמס "הכי נפלא בעולם הינו לא היכן אתה נמצא, אלא להיכן אתה מתקדם".

אשמח לקרוא את דעתך בנושא
ומומלץ גם לשתף במדיה החברתית.

בהצלחה ולהתראות
יובל הרפז

היה לי סיוט. חלמתי שהייתה לי שיחה מעניינת עם אבא של אחת מהחברות של אחת מבנותיי. הבנות עדיין בגיל בית ספר, ואנחנו, האבות, הסתבר גם כן קרובים אחד לשני בגיל. מה שהתברר בהמשך הוא ששנינו דומים הרבה יותר מכפי שזה נראה על פני השטח.

אחד הדברים שבלט במיוחד בשיחה שלנו זו התחושה שאנשים אחרים ובעיקר מעסיקים פוטנציאלים לא מעריכים מספיק את ניסיון, הכישורים והידע שצברנו עד היום. בנוסף, כל יום נכנסים לשוק העבודה אנשים חדשים, ופתאום זה נראה כאילו כל האנשים שמראיינים היום לעבודה הם צעירים מאיתנו, שמעיזים להציע לנו תנאי עבודה של טירונים. פתאום כל צוציק שקיבל תפקיד מרשה לעצמו לדבר כאילו הוא כבש את האוורסט. ולמרות הניסיון המקצועי, נקודת המבט הרחבה והחושים המדויקים שפיתחנו עם השנים – הם, הטירונים, מרשים לעצמם להתנשא, לזלזל ולבטל את מה שיש לנו לתרום להם…

ואז התעוררתי. אני בהחלט יכול לראות איך יכול להיות מצב בו אנשים מרגישים לא מוערכים. אני בהחלט יכול לראות מצב בו אנשים במיוחד מגיל 40 והילך מרגישים איך נגמרה להם הקריירה ואין להם לאן להמשיך ולהתפתח בתחום שלהם. אני יכול לראות איך יכולים להיות מצבים בהם האחריות של להחזיק משפחה, בית רכב ושאר טכנולוגיות מודרניות עלולים להתגלות כאבני רחיים על הצוואר ולא סימן של הצלחה, חופש ושימחה.

אבל, אני יכול גם לראות איך מי שמבחין דווקא בכל זה שכח שהוא הרבה יותר ממה שהוא חושב, וכי ובאיזה מקום לאורך הדרך הוא כנראה לקח את הפנייה הלא נכונה. חשוב להבין שזה לא אשמתו. זה לא אשמתו שהוא לא ירד בתחנה הנכונה. זה לא אשמתו שהוא הגיע לסף הערכה כל כך נמוך. זה לא אשמתו שהמרירות מסנוורת היום את עיניו. זה לא אשמתו שפשוט לא היה לו את המידע המתאים בזמן המתאים.

לפני יותר מ-20 שנה, במהלך לימודי בבית הספר התיכון הפגנתי כישורי משחק תיאטרלי יוצאי דופן. לא פעם שאלו אותי חברים ומורים, ובמיוחד לאחר מופעים בית סיפריים, למה אני לא נמצא בבית הספר לאומנות: תלמה ילין, ובמיוחד במגמת המשחק. התשובה שתמיד עניתי הייתה שזה כך מאחר ואבא שלי לא ידע אחרת.

היום, אני יודע שאבי עשה באמת כמיטב יכולתו. אך זה לא היה הדבר היחידי שהוא לא ידע, והיו הרבה פניות בדרך שלי שהייתי יכול לעשות אחרת. עדיין, לבכות על חלב שנשפך זו אחת האיוולות הגדולות ביותר שיכול האדם לעשות לעצמו ולאחרים. כי כמו שאחד החברים שלי אוהב להזכיר לי תמיד על אחד השיעורים הכי חשובים שלמד פינוקיו לפני שהפך לילד אמיתי הוא ש: "זה לא משנה כמה רחוק הלכת בדרך, אתה תמיד יכול לשנות כיוון".

איך שאני רואה את זה, דווקא לאותם אנשים שצברו קילומטראז', פרספקטיבה וכישורים חדים יש מתנה שלאחרים אין. בייננו, עם איזה דשן היינו רוצים להזין את הגינה שלנו? עם חצץ שאך זה נחצב או עם תערובת עשירה? לפני שנענה, חשוב לזכור שלשניהם יש מקום ולשניהם יש תפקיד. אך מאחר וזו הגינה שלנו והיינו רוצים בה את הטוב ביותר, אני מניח שיש אנשים שאולי היו שמים מצע של דשן ואולי היו אחרים שגם היו מוסיפים מעליו חצץ כדי להגן מרוחות והתפזרות…

בכל מקרה, כאשר אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים במקום בו לא היינו רוצים להיות, תמיד יש לנו אפשרות להציב לעצמנו כיוון חדש, ולשאול את עצמנו כמה שאלות מפתח מקדמות ואפילו להיעזר באנשים שיש להם את המידע המתאים ולא להסתמך רק על מה שחשבנו שאנחנו יודעים. ויפה שעה אחת קודם.

אם הגעת בקריאה שלך עד כאן,
אז, אשמח גם לקרוא את התגובה שלך לפוסט.

תודה ולהתראות
יובל

הישגיות והצלחה מגיעים מהדרך בה אנו מארגנים את הבחירות והמעשים שלנו. רק שלא תמיד התוצאות הן מה שאנו מצפים להן; לחיוב ולשלילה. בכל מיקרה, האם כבר שמת לב עד כמה יש לך, כבר עכשיו, את מה שיאפשר לך להמשיך?

וונדל פיליפס, שהיה פעיל ומרצה לשחרור מעבדות בארה"ב אמר פעם: "מה זה הצלחה וכישלון? כלום, מלבד תוצאות מהן ניתן ללמוד. כלום, מלבד הצעד הראשון לתוצאות טובות עוד יותר."

אשמח לשמוע את דעתך.

להתראות
יובל

יש הרבה אנשים רוצים לדעת איך להיות אדם בעל (בין היתר) אחריות עצמית, התנהגות מעוררת השראה והשפעה, יכולת קבלת החלטות מצוינת, דימוי עצמי גבוהה, חשיבה יצירתית ומוטיבציה כדי להשיג את מטרותיהם.

אבל, מרביתם, ובמיוחד כפי שהתברר מהסקר שערכתי לפני מספר שבועות, אינם מתמקדים באף אחת מהתכונות, היכולות, והעוצמות הללו (שקיימים בהם כבר עכשיו), וכנראה מקטרים על "מר גורלם" וכיצד ה"בעיות" שלהם עוצרות אותם.

אז, את הקליפ הזה עשיתי במיוחד עבור מי שהאתגר הזה מדבר אליו. (ד"א זהו הקליפ הראשון שאני מעלה בו אני מסריט את עצמי… אני מתנצל על איכות הניראות, עדיין, ורק אם מתאים לך אפשר גם לפרגן )

פג תוקפה של ההרשמה דרך טופס זה.
לפרטים והצטרפות לרשימת התפוצה ניתן לפנות אלי במייל.
תודה.

אשמח לקרוא את התגובות שלך כאן בהמשך!
להתראות בהמשך
יובל הרפז

לפעמים נדמה שישנם אנשים מספיק מטורפים מכדי שירצו שהחיים שלהם ישתפרו באופן כלשהו. עדיין הם בני אדם. מחשבותיהם והערכים שלהם שונים ממה שאני מכיר ומעריך, והאלימות אליה נגררנו בארצנו מעידה על כך. עדיין, אני חושב שמאחורי כל התנהגות, תהה מעוותת אשר תהה, יש כוונה חיובית.

מהצד בו אני מתבונן במאבק המתחולל סביבנו אני יכול לראות שיש בינינו אנשים השואפים להיות ממוקדים בעשייה של משהו חדש ויש אנשים שרוצים להשתחרר מתקיעות של עשייה לא יעילה. זה נכון ברמה לאומית ונכון גם ברמה של ארגונים עסקים ואנשים פרטיים. בכל מיקרה, כל מי שמדבר ומייחל לשינוי עדיין מדבר על הרצון לעשות משהו אחרת – משום שהוא עדיין לא הצליח לעשות אותו. הרי, אם הייתה לו היכולת לעשות זאת, המעשה כבר היה נעשה, נכון?

כלומר, אנשים יוצרים תקיעות בחייהם כי הם עושים עוד מאותו הדבר, אותו עשו עד כה. כדי להיות מסוגלים לעשות משהו אחרת, עלינו להיפתח ללמידה. עלינו לאפשר לעצמנו לשים רגע בצד את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו, על יכולותינו ועל העולם בו אנו חיים ולהציב סימן שאלה במקום סימן קריאה. זה לא משנה אם האדם הוא ינוקא בתחומו או שועל קרבות ותיק שפשוט רוצה יותר, ברגע שהאדם מפסיק ללמוד זו רק שאלה של זמן עד שהוא יתקע. איך שאני רואה את זה, אין במציאות מצב של כישלון אלא רק משוב המזמין כל אחד מאיתנו ללמוד, להתפתח ולהשתכלל.

מספרים על פסיכיאטר מפורסם שלימד במסלול רפואה, שהוזהר שיהיה לו גם תלמיד גאון ממסלול פתולוגיה ששונא פסיכיאטריה, ושאינו משתף פעולה עם מרצי התחום.

בתום שבוע הלימוד הראשון כשנתבקשו התלמידים להגיש עבודה, הגיש התלמיד המדובר דף חלק. כשקיבל המרצה את הדף אמר לסטודנט: "בלי שאקרא את העבודה שלך, אני מזהה שתי טעויות: האחת שאין בה תאריך ושתיים – אין בה את החתימה שלך. הגש לי מחדש את העבודה בשבוע הבא ותחשוב שלכתוב את העבודה הזו, זה כמו לתאר דגימה פתולוגית דרך מיקרוסקופ."
שבוע לאחר מכן, מתאר המרצה, הוא זכה לקבל ולקרוא את אחד המסמכים המרגשים והמושקעים ביותר בנושא.

בכל פעם שאני שומע על מישהו שמחליט לעשות תהליך שינוי אני יודע שרק עצם העובדה שהוא מפנה לעניין זמן (יש תאריך) ומוצא בתוכו את הנכונות לעשות שינוי (חתימת המבצע) השאיפה שלו תבוא על סיפוקה – רק בתנאי שהוא יהיה מוכן להודות שהוא "לא יודע", יפנה בתוך עצמו מקום הפנוי ללמידה וגם יבין שזה תלוי בו, כי הוא יודע שרק הוא יכול לעשות את "כפיפות המרפקים".

לכן, אני שואל את עצמי, איך בדיוק היו יכולים להישמע, להראות ולהרגיש החיים שלך אם היה באפשרותך לשחרר ברקסים והנחות יסוד בולמות ולממש את שראוי שיתקיים בחייך?

מספר המקומות הפנויים בינואר למפגש הנחייה NLP ראשון ללא תשלום מצטמצם. מי שמעוניין, מתבקש ליצור איתי קשר טלפוני. היוזמה והעשייה היא בידיים שלך.

שיהיה שבוע שקט ולהתראות
יובל הרפז
אימון, הנחייה וליווי תהליכי שינוי
טל' נייד: 050-3551767

חנוכה בפתח וכולנו מקווים גם שירד סוף סוף גשם הגון.

כולי תקווה שנמצא את עצמנו בחנוכה הזה בריאים, שמחים ועם הרבה מאד אור בעיניים ובלב. הזמנים לא קלים להרבה מאיתנו, כאן בארץ ובחו"ל. אבל, זה בידיו של כל אדם להזכר שגם פעם, כשהכל נראה חסרת תקווה, היו אנשים שידעו שכל שינוי גדול מתחיל בעשיה קטנה, אבל מתמדת.

כך יכולים אנחנו גם היום. לכל מי שאיבד את מישרתו לאחרונה – הכח נמצא בחברותא. "להפסיק לחפש עבודה ולהתחיל לעבוד" הוא האינטרס של כל כולנו – של הלא מועסקים, של בני משפחותיהם, של המועסקים (כי אווירת נכאיםפוגמת באמון הציבור בשווקים הפיננסים), של המעסיקים כי כשחברה מפטרת סימן שמצבה לא מעודד ושל המדינה כי היא מרוויחה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת השקט החברתי כאשר יש פחות מובטלים ויותר מועסקים.

הכוונה בחברותא היא לנצל את זמן דמי האבטלה, לחבור לאנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומים וליצור חממות פיתוח עצמאיות. התמיכה ההדדית מחממת את הלב ומנחמת. החיבור של אנשים בעלי אינטרס דומה מעודד שיתופי פעולה ויצירתיות, וההזדמנויות העסקיות ותנופת העשייה יכולים להחזיר את הכבוד האבוד, ולהזרים את תנופת העשייה שכל כך חסרים למשק הישראלי והעולמי לאור קריסת השווקים הפיננסיים והקונספציות העסקיות הישנות. אפשר לקרוא לזה גם: שיתופי פעולה.

כל מציאות ובמיוחד הקשה ביותר תומנת בתוכה אינספור הזדמנויות. המשבר הנוכחי והמציאות הקשה שהוא מייצר יכולים להיות קרקע פורייה (מעבר ממציאות להזדמנות) לבחינת חלופות והנחות יסוד קודמות שלא שירתו אנשים פרטיים ואת דרג מקבלי ההחלטות בארגונים. הזדמנות זו יכולה ליצור קביעת חוקי משחק חדשים שיתוו את ההתנהלות העתידית (מעבר מהזדמנות למציאות חדשה וטובה יותר). הזדמנות זו יכולה לעזור לנו לשרטט בעיני רוחנו את חזון הימים הבאים.

אפשר שנבין מהר שרק שיתוף פעולה ומנהיגות אישית יכולים לעזור לכולנו ליצור מציאות חדשה ואפשר שיקח לנו עוד יום – יומיים. עדיין אנו יכולים לתאר לעצמו שכמו שנרות רבים עושים יותר אור, כך שירו של הרב קוק מעולם לא היה נכון יותר:

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו בנר חברו ואין איש שאין לו נר
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו"
הרב קוק

להתראות
יובל

ב- 1977 (ותקנו אותי אם אני טועה) הציעו שלושה זקנים טבריינים ש: "קודם כל יבנו את הקפיטריה למעלה, אחר כך יבנו בהדרגה למטה". היו אלה הגששים במערכון של ניסים אלוני. בתור בדיחה זה רעיון. בתור ביצוע של רעיון שבאמת היינו רוצים שיתגשם – לא משהו.

ההבדל הגדול שבין בניה אמיתית בסגנון הזה ובין ביצוע מערכון הגשש הוא ש…התכנון והבימוי של המערכון ושאר יצירותיהם של הגששים היה מהמוקפדים והמתוכננים שידעה תעשיית הבידור. כל הבדיחות, כל הפרצופים וכל ההתרחשויות היו מתוכננות עד הפרט האחרון. לעומת זאת, לבנות קודם קפיטריה ואחר כך בניין – אפשר להכניס לקטגוריה של כישלון המתוכנן מראש. מי שלא מתכנן, כנראה מתכנן להיכשל.

פעם נערך מחקר בו נתנו לקבוצות מיקריות להתחלק למנהלים ומבצעים. בתוך חצי שעה היה על המנהלים לתכנן ביצוע משימה ועל המבצעים לבצע משימה נתונה. מתוך עשרות הקבוצות שנבדקו רק שתי קבוצות הצליחו לעמוד במשימה. הקבוצה הראשונה הייתה של אנשים מבריקים במיוחד גם בתכנון וגם בביצוע. מה שנקרא "פוקס" בשפה גששית.

בקבוצה השנייה קרה משהו אחר. שם דרג המנהלים החליט לקחת סיכון, לתכנן לפרטי פרטים את כל שלבי הביצוע בלי לפספס אף פרט. התכנון כלל מה יקרה אם יצליחו המבצעים כמו גם מה יקרה אם לא יצליחו לבצע.

מרבית הקבוצות נתנו לתכנון את מחצית זמן התרגיל. קבוצה זו לקחה כמעט 25 דקות לתכנון והשאירה 5 דקות לביצוע. כשסיימו ונתנו את התוכנית למבצעים, לא היה מקום לפספוס. הביצוע הושלם במהירות הבזק ובאפס טעויות.

עדיין, יש קסם בנטייה "לזרום" עם העשייה משום שדווקא אז עולים הרעיונות הטובים ומתגלות הזדמנויות שלא יכולנו לראות מראש. רק שאם לא היינו פועלים בתוך מסגרת, תכנון או סדר כלשהם כל הרעיונות וההזדמנויות הללו היו הולכות לאיבוד. תשאלו את הגששים… הם הרשו לעצם לאלתר רק לאחר שרצו עם התכנון שלהם מספיק פעמים, עד שגם אם היו מעירים אותם באמצע הלילה הם היו יודעים מה לעשות ובאיזה שלב.

אם כן, העיקרון החמישי בפיתוח המנהיגות הוא התכנון שאנו מבצעים לפני קיום כל תהליך וכל המפרט הרי זה משובח.

עכשיו, בעודכם יושבים בנוחות מול המחשב וקוראים מילים אלו, אתם בוודאי יכולים לחשוב על מטרה כלשהי שהייתם שמחים לממש. יכול להיות שהיא קטנה ופשוטה ויכול להיות שהיא גדולה ומורכבת. בכל מקרה, אפשר שרק המחשבה עליה מעלה בכם דרכים שונות הנדרשות מכם לביצוע. אפשר גם שחסר לכם מידע, ומיד יכול לעלות בכם גם שם של אדם כזה או אחר שיכול לעזור לכם ליצור סדרי עדיפויות, להשלים לכם מידע ואולי אפילו שילווה אתכם בביצוע.

יש מי שאמר שמנהלים הם אנשים שעושים את הדברים נכון ושמנהיגים עושים את הדברים הנכונים. עכשיו, משיש בידך יותר ידע איך מגשימים נכון מטרות, מה לדעתך הוא הדבר הנכון לעשות?

בסדנה "זינוק למנהיגות" אפשר יהיה לקבל כלים מעשיים לבחור במטרה הנכונה עבורך, ליצור סדרי עדיפויות, וגם איך בדיוק בונים תוכנית פעולה שיטתית ומפורטת. מדליק, נכון?!

להתראות בהמשך
יובל הרפז