לכל הבאים בשערי הבלוג, חבריי, בני משפחתי ואנשי כל העולם:

שנה טובה

אני מאחל לכם ולבני ביתכם שנה טובה ונפלאה!

שנזכה לממש בה את הידע, היכולות והכישורים שלנו
לתועלתנו האישית, לטובת האנשים היקרים לנו ולטובת העולם כולו.
שנעשה את זה באהבה, בשימחה וקלילות,
ושנרווה נחת, בריאות והצלחה מכל פועלנו.

בברכה
יובל הרפז

הנה נכנסנו כבר בשבוע השני של חודש פברואר, אך להבות ינואר יזכרו אצלי עוד זמן רב. אני לא מדבר כאן על מבצעים צבאיים אבל כן על פגיעה בחפים מפשע.

העופרת היצוקה שראיתי במו עיניי הייתה של הקטנוע שלי לאחר שמישהו טרח לגנוב אותו ולהעלות אותו באש באמצע גינה ציבורית. כשהבנתי שנגנב לי הקטנוע כשלו רגליי. כש-12 שעות יותר מאוחר איתרה אותו המשטרה, רווח לי. אך כשראיתי את השרידים המפוחמים שלו ואת שילדתו היתומה נחמץ ליבי. מיילא הגניבה אבל מעשה השריפה הטיפשי היה המיותר מכל. זו פעם שנייה בתוך שלוש שנים בהן נגנב הקטנוע. בפעם הקודמת עוד הצלחתי לקבל לידי בחזרה מהמשטרה קטנוע שמיש. הפעם זה היה סיומה של דרך.

כך מצאתי עצמי בבוקרו של יום רגיל – דוחה פגישות, משנה סדרי יום ומתחייב לתשלומי כספים שאין עדיין בכיסי (ולא היה לי ביטוח מקיף כי ביטוח כזה אינו כדאי לקטנוע כמו זה). יש אנשים שלא הרגישו בחסרונו של הקטנוע ויש אנשים שראו אותי נוסע ברכבת וחשבו שזה טבעי. עבורי, לעומת זאת, האובדן והרוע השרירותי הרגיש כמו להיות לא מורשה להיכנס למועדון הריקודים.

אבל, מה שלא הורג אותך מחשל אותך. לקח לי עשרה ימים לארגן קטנוע חלופי והפעם עם אזעקה ושרשרת שוורצנגר, תוך מחשבה שכמו שנעליים שסיימו את חייהן מפנות את המקום לנעליים חדשות, חזקות, יציבות ותומכות יותר כך הקטנוע החדש יכול לזמן לי חוויות טובות ומעשירות חדשות הן בחוויית הנסיעה והן בתועלת שאוכל לספק ולקבל משירותו.

ולאותו אלמוני שטרח להעביר אותי את מסכת העינויי הזו – אני מקווה שהקטנוע שלי שרת אותך לפחות כמו שהוא שרת אותי, ומי ייתן ומעשה האיוולת הזה יהיה האחרון שלך, לא משום שאני מאחל לך לשלם קנס על האלימות שלך או להכנס לבית הסוהר על המעשים הנפשעים שלך, אלא משום שאני מאחל לך שתחווה שלום בליבך. אני מאחל לך שלא תחווה בדידות, נחיתות או מחסור. אני מאחל לך שמהיום והלאה תדע רק לתרום לאנשים מתוך אמונה, ידיעה והכרה שאתה הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה.

אחרי הכל, החיים שלנו אינם יציקה של פסולת אלא מצרף של איכות כשכל התנסות וחוויה מכילים בתוכם את הגרעין של ההתרחבות וההתעלות הבאה. אפשר שנשים מאחורינו את הבושה והאשמה כי אנו יכולים להיזכר בלמידה שלנו, נכון?!, ולאמץ לליבנו את ההבנות והעוצמות החדשות ולצעוד באומץ למדרגת החיים הבאה מתוך שימחה, התחדשות ויצירתיות.

יובל

חנוכה בפתח וכולנו מקווים גם שירד סוף סוף גשם הגון.

כולי תקווה שנמצא את עצמנו בחנוכה הזה בריאים, שמחים ועם הרבה מאד אור בעיניים ובלב. הזמנים לא קלים להרבה מאיתנו, כאן בארץ ובחו"ל. אבל, זה בידיו של כל אדם להזכר שגם פעם, כשהכל נראה חסרת תקווה, היו אנשים שידעו שכל שינוי גדול מתחיל בעשיה קטנה, אבל מתמדת.

כך יכולים אנחנו גם היום. לכל מי שאיבד את מישרתו לאחרונה – הכח נמצא בחברותא. "להפסיק לחפש עבודה ולהתחיל לעבוד" הוא האינטרס של כל כולנו – של הלא מועסקים, של בני משפחותיהם, של המועסקים (כי אווירת נכאיםפוגמת באמון הציבור בשווקים הפיננסים), של המעסיקים כי כשחברה מפטרת סימן שמצבה לא מעודד ושל המדינה כי היא מרוויחה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת השקט החברתי כאשר יש פחות מובטלים ויותר מועסקים.

הכוונה בחברותא היא לנצל את זמן דמי האבטלה, לחבור לאנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומים וליצור חממות פיתוח עצמאיות. התמיכה ההדדית מחממת את הלב ומנחמת. החיבור של אנשים בעלי אינטרס דומה מעודד שיתופי פעולה ויצירתיות, וההזדמנויות העסקיות ותנופת העשייה יכולים להחזיר את הכבוד האבוד, ולהזרים את תנופת העשייה שכל כך חסרים למשק הישראלי והעולמי לאור קריסת השווקים הפיננסיים והקונספציות העסקיות הישנות. אפשר לקרוא לזה גם: שיתופי פעולה.

כל מציאות ובמיוחד הקשה ביותר תומנת בתוכה אינספור הזדמנויות. המשבר הנוכחי והמציאות הקשה שהוא מייצר יכולים להיות קרקע פורייה (מעבר ממציאות להזדמנות) לבחינת חלופות והנחות יסוד קודמות שלא שירתו אנשים פרטיים ואת דרג מקבלי ההחלטות בארגונים. הזדמנות זו יכולה ליצור קביעת חוקי משחק חדשים שיתוו את ההתנהלות העתידית (מעבר מהזדמנות למציאות חדשה וטובה יותר). הזדמנות זו יכולה לעזור לנו לשרטט בעיני רוחנו את חזון הימים הבאים.

אפשר שנבין מהר שרק שיתוף פעולה ומנהיגות אישית יכולים לעזור לכולנו ליצור מציאות חדשה ואפשר שיקח לנו עוד יום – יומיים. עדיין אנו יכולים לתאר לעצמו שכמו שנרות רבים עושים יותר אור, כך שירו של הרב קוק מעולם לא היה נכון יותר:

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו בנר חברו ואין איש שאין לו נר
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו"
הרב קוק

להתראות
יובל

יש אנשים שהם אופטימיים רציניים. הם אפילו בנו לכבוד זה אתר והקימו תנועה בין לאומית המכוונת לחינוך נוער וילדים – http://www.optimist.org/. בהחלט כוונה נאצלה – אך התכנים של אמנת האופטימים נכונה לא רק לילדים, ומבחינה רק בחלק מהמציאות.

להלן הדגשים באמנת האופטימים כפי שרשם אותם כריסטיאן ד. לארסון (Christian D. Larson) בשנת 1912 בספרו: "Your Forces and How to Use Them":

1. היה חזק במחשבותיך כך ששום דבר לא יסית אותך משלוות הנפש.

2. דבר רק על בריאות, שימחה ושגשוג עם כל אדם שתפגוש.

3. גרום לכל החברים שלך להרגיש שיש בהם משהו מיוחד.

4. התמקד בחיובי שבכל דבר וגרום לאופטימיות שבך להתממש.

5. חשוב רק על הדברים הכי טובים, עבוד רק עם האנשים הכי טובים וקווה רק לדברים הכי טובים.

6. היה נלהב מהצלחת אחרים בדיוק באותה המידה בה הנך נלהב מהצלחתך שלך.

7. שכח מטעויות העבר ודחוף ביתר מרץ למימוש השגי העתיד.

8. הקדש זמן לשיפור עצמך, כך שלא ישאר לך זמן לתת ביקורת לאחרים.

9. היה גדול מדי עבור הדאגות שלך, אצילי מדי עבור הכעסים שלך, חזק מדי עבור הפחדים שלך ושמח מכדי להרשות לצרותיך להיות נוכחים.

10. חשוב על עצמך רק טוב והצהר עובדה זו ליקום, לא בקול גדול אלא במעשים גדולים.

11. חיה באמונה שכל העולם הוא לצידך כל עוד תחיה באמת עם כל הטוב שיש בך.

דגשים 9, ו- 10 ריגשו אותי במיוחד, אך עדיין, כפי שאמרתי חסרה לי התמונה היותר גדולה.

בפוסט הקודם שלי המשווה את האופטימיסט לבעל החזון, אני מתיחס לכך שיש בהחלט הרבה מאד תועלות בטיפוח "חשיבה חיובית" אך ההדחקה וההתעלמות ממה שאינו חיובי עלולים לעורר התנגדויות פנימיות וחיצוניות בהמשך הדרך. כך שבתור התחלה זה בסדר, אך אל לנו לשכוח להפנות זמן ותשומת לב ללמוד לחבק ולהכיל גם את הצדדים שקשה לנו לקבל.

לטעמי השילוב של טיפוח האופטימיות, תוך חקר הדברים שעלולים לבלום אותנו (הצד הפסימי שבנו) וחיבור לאותה חווית חיים שהיינו מאחלים לעצמנו (חזון) היא השילוב היותר מוצלח.

אך כמו שאני תמיד אומר – אל תאמינו לי, אלא, בידקו עד כמה זה נכון עבורכם.

להתראות
יובל